ניצול שומן בריצה

[NSH]

זה לא מיתוס וזה לא בדיוק 20 דקות,

גליקוגן ו"הקיר"

הגליקוגן המצוי בין סיבי השרירים הוא עתודת "הדלק" העיקרית שבעזרתה הם פועלים. בשעת מאמץ מתפרק הגליקוגן על ידי השרירים לגלוקוז באופן מהיר וקל. הגליקוגן מופק על-ידי הגוף מבעוד מועד בעיקר מהסוכרים שאותם הוא צורך. בגופם של רצים מאומנים "מאוכסן" גליקוגן בכמות שוות ערך לכ-2,000 קילו-קלוריות, כמות שמספקת את צריכת השרירים למרחק ריצה של כ-32 ק"מ.
בעת הריצה, משתמש הגוף בגליקוגן וגם בשומן שמפורק בכבד ומזין את השרירים. היחס בין צריכת השומן והגליקוגן במהלך הריצה תלוי בקצב הדופק של הרץ ובכושר הגופני שלו.
כשאוזל מאגר הגליקוגן, עוברים השרירים לעבוד על שריפת שומן בלבד - תהליך איטי ופחות יעיל. כתוצאה מכך חשים רצים רבים תשישות רבה בהגיעם לשלב שריפת השומן, תופעה המכונה "הקיר".
ניתן להקטין תופעה זאת בעיקר באמצעות מספר סוגי אימונים:

• אימונים המגבירים את כושר אחסון הגליקוגן בגוף.
• אימונים המתרגלים את התחושה של ריצה על שריפת שומן.
• אימונים המעלים את סף הנשימה האווירנית ומאפשרים לגוף לצרוך יותר שומן ולדלל באופן איטי יותר את מאגר הגליקוגן.

דרך נוספת שמקובלת להגדלת כמות הגליקוגן בגוף היא מעבר למשטר אכילה מיוחד מספר ימים לפני המרוץ, משטר הקרוי "העמסת פחמימות".






לינק http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%...AA%D7%95%D7%9F