שבוע טירונות ראשון

[Di-Bol]

פורסם במקור על ידי Antonator1

בכל מקרה, רציתי להגיד שלא אכפת לי ממה שחושבים - יש שני סוגים של אנשים אלה לפני טירונות ואלה אחרי. הטירונות הופכת בן אדם מילד או נער מתבגר למבוגר אחראי. ביום הראשון הייתי פשוט בשוק. מיד אחרי זה מתחילים להתרגל. זה נראה טבעי לקנא במישהו שלא משרת בזמן שאתם משרתים, אבל כאשר השירות שלכם מסתיים, מבחינה מנטלית אתם שתי רמות מעל כל משתמט. בזמן הטירונות אתם משיגים סוג של חוש שישי - חוש הרחמים. חוש שהולך ומתעצם בטירוף עד סוף הטירונות. כשאתם רואים מישהו שהגיע לתחנה אחריכם (גם אם בהבדל של יום אחד) אתם פתאום מתמלאים בהרגשה טובה כזאת ורחמים מהסוג של "הם לא יודעים מה מצפה להם". הרבה דברים שהייתי רואה בסרטים בילדותי והייתי חושב שזה שיא המגניבות - עכשיו אני ממש עושה אותם. זה די גורם להרגשה טובה. בסך הכל, מי שלא עושה צבא - יש לו כתם די גדול בחיים לדעתי (מעטים הם האנשים שיענו "לא" חד וחלק על השאלה האם הם שירתו). באוניברסיטה, בעבודה ואפילו בבית האבות זה תמיד כיף ומרגש להיזכר במושגים מהלקסיקון הצבאי, בחוויות ובחברים. מה שבאמת מרשים שם זה האחווה. אין שם חבורות, אין שם זוגות חברים ואין שם אנשים בודדים. כולם חברים של כולם. אין מכות ואין קללות. אתה יכול לפנות ולהתחיל לדבר עם כל טוראי חופשי ולבקש ממנו לעזור לך.

לא יודע כמה זמן אתה בצבא אבל מה שרשמת פה זה ממש שטויות.
בצבא יש המון חבורות וכל אחד מנסה רק לשים רגל אחד לשני (לפחות אחרי הטירונות, בסדיר). ואני השתחררתי מהצבא אחרי 10 חודשים לא הרגשתי שתרם לי משהו, ביגר אותי או כל חרטה אחרת. בנוסף עכשיו אני לומד ועובד בחברת השקעות אז חוסר בצבא הוא לא ממש כתם.