מסיבה:)

[Antonator1]

פורסם במקור על ידי dr. Muscle

מה שאנטון אמר זה נכון ואני רוצה לחדד - כל החבר'ה כאן, ובייחוד דווקא אלו עם ראש על הכתפיים, מרגישים שהם "כבר שנים עושים ספורט", והם יודעים שהם "יהיו רציניים". כמעט אף אחד לא נשאר בתחום הזה בשום רמה של רצינות אחרי גילאי הצבא, שאשכרה אתה מפרנס את עצמך ויש לך חוסר זמן (עוד תפנטזו על השש שעות מטכליות). עדיף לקחת דברים באיזי אם אתם רוצים תחביב לטווח ארוך. גם המון המון מהמתחרים של גילאי הנוער לא הולכים להמשיך להתאמן אפילו, כי הם השקיעו בזה כל כך הרבה מהחיים ולא קיבלו תמורה (באיזשהו שלב, מחפשים תמורות למה שעושים בחיים).
במינונים הנכונים - תשתו אלכוהול, תאכלו עוגות, תפספסו אימונים, תרמו בחיטוב, תעשו צום במסה... והכי חשוב זה שתתעדפו את האימונים איפשהו בין "שאר" התחביבים... כשזה יותר מזה... תוך שנה, שנתיים, שלוש, חמש(!) - נמאס ומפסיקים.

אני פשוט לא יכול להביע במלים את ההסכמה שלי - בהתחשב בכך שככל הנראה אף אחד מהפורום לא יהפוך את פיתוח הגוף לפרנסה, עדיף לא להסחף עכשיו. ברור שרוב האנשים פה, בעיקר ה"רציניים" רוצים להשקיע ולהגיע להישגים כמה שיותר גבוהים - אבל צריך להבין שגם זה, גם ברמה של לתת יחסית הרבה לספורט הזה ולעשות ויתורים פה ושם, עדיין זה יהיה בשביל התחביב והכיף ועדיף אם כך שזה לא יחצה את גבולות המגוחך. מה גם שלא מעט אנשים בתחילת הדרך שלהם שואפים לכבוש הרים וגבעות בצורה מקצועית אבל כשהעניין מגיע לדברים כמו חומרים ולעלות שלב וכל זה 99% משתינים במכנסיים. ואני אישית כמתחיל זוכר שבחודשים הראשונים פשוט זרקתי את החיים שלי מחוץ לאימונים והתזונה לפח והייתי נושם את הענף הזה 24/7. נשמע טוב ויפה אבל בינינו, כולנו, גם הגדולים והמנוסים פה יודעים שאנשים מעטים מאד, כמה עשרות על הפלנטה הזאת אשכרה חיים מהענף הזה נטו. ועוד עובדה שגם מתכחשים אליה זה שלא הרבה מהמורעלים פה היו רוצים חיים כמו של דניס וולף או דקסטר ג'קסון. לא רוצים, לא מוכנים - זה לא ממש משנה.



בואו אני אספר לכם סיפור על עצמי. לפני שהתחלתי להתאמן הייתי מת על מוזיקה. מטאל, רוק קלאסי, אינסטרומנטלים, בלאגנים... ניגנתי על גיטרה די הרבה והתעניינתי בנושא, קראתי חומר על הלהקות שאני אוהב וכו... וגם בתחום הזה, כשהתחלתי הייתי מורעל עד המוות והייתי בטוח שאני הולך להיות ג'יימס הטפילד או ריצ'י בלקמור הבא. עם הזמן זה התמתן והתקבע אצלי כתחביב, שאמנם באמת הקדשתי לו זמן וזה, אבל בתור משהו לא מקצועי.

אז באו המשקולות...

תוך שבועות בודדים כל המוזיקה והגיטרה נהדפו אצלי לתחתית. הגיטרה העלתה אבק חודשים שלמים, הפסקתי לשמוע את המוזיקה שכל כך אהבתי ופשוט התחלתי לזלזל בכל התחום - ואני רציני לגמרי. אחרי כמה חודשים כבר לא יכולתי להחזיק מעמד. נכנסתי לסוג של תסכול די כבד כי למעשה כל החיים שלי היו בנויים באותו רגע סביב דבר אחד ואתם יודעים סביב מה. פשוט כי לא יכולתי יותר ורציתי להרגע איכשהו ולהנות יותר מאיך שאני חי - הגיטרה התחילה פתאום להיאסף מהסטנד לעיתים קרובות, מלודיות ודיסטורשנים חזרו לבקוע מהאוזניות והרמקולים וכן הלאה. באותו זמן שמתי לב שזה לא מפריע לי בשיט להתקדם בקטע של החדר כושר ואף מוסיף לזה ולי בתור בן אדם. כך צברתי ניסיות והגעתי עד היום. יש לי מספר תחביבים, אני רציני בכל אחד ואחד מהם, אני אוהב לצאת ולבלות אבל עדיין לדעת את הגבולות שלי לטוב ולרע. אני מזמן כבר השלמתי עם העובדה הדי חיובית לדעתי שפיתוח גוף לא יהיה מרכז החיים שלי. ובהתחשב בנסיבות ובמנטליות של רובנו פה - זה עדיף בשבילו כי אם הייתי ממשיך לחיות בסרט שעוד שנה אני מקבל פרו קארד הייתי אוכל את עצמי ואת העצבים שלי מבפנים כבר מזמן והספורט הזה היה מזמן זולל את כל מה שיש לי. אבל בהתחשב שזה תמיד יהיה תחביב אצלי, עדיף לא להגזים עם זה עכשיו כי אז פשוט יהיה קשה אחר כך. במצב שלנו, כדי להמשיך עם זה לגילאים היותר מבוגרים לדעתי צריך לאמץ גישה יותר מתונה לדברים כאלה ולא להכנס לסרטים.