קטע שאני תרגמתי בשבילכם שבו ארנולד מספר על שירותו הצבאי

[Antonator1]

לא יודע אם זה נכון או סתם חירטוטים, אבל הנה קטע שקראתי ב"ספר הלימוד של הבודיבילדינג", סוג של אוטוביוגרפיה של ארנולד. יואב טל בטח יאהב את זה.

חלק מס' 1 ("התחרות בשטוטגרט"):

התגייסתי לצבא בשנת 1965. באוסטריה שנת שירות אחת לפחות הייתה הכרחית. אחרי זה יכולתי לקבל החלטות לגבי העתיד. עבורי הצבא היווה בסופו של דבר חוויה חיובית. מיד התאהבתי במבנה, באירגון ובאווירה המתוחה, התחילו לצוץ מחשבות על מדים ומדליות. המשמעת לא הייתה בשבילי דבר חדש, בגלל שלעסוק בספורט ובפיתוח גוף בלי משמעת - בלתי אפשרי. מצד שני, גדלתי באווירה של משמעת. אבי התנהג ופעל תמיד כסוג של גנרל ביתי, פיקח על הרגלי האכילה שלי ודאג שאני אכין את שיעורי הבית.

ההשפעה שלו עזרה לי להשיג את תפקיד הנהג של יחידת טנקים. במציאות, התאמתי במידה מועטה לנהיגה בטנק. הייתי גדול מדי ובן 18 ונדרש שהמועמדים לתפקיד יהיו בגיל 21 לפחות, אבל אני מאד רציתי את זה. חלה נסיגה קלה מהחוקים ולא רק שקיבלתי את תפקיד הנהיגה בטנק, גם שירתתי קרוב לגראץ. זה נתן לי אפשרות להמשיך באימונים, שעדיין היוו חלק בלתי נפרד מחיי.

זמן די קצר אחרי שהתגייסתי, הוזמנתי לתחרות "מר אירופה" בשטוטגרט, גרמניה. בזמן הזה עברה גם חצי מתקופת הטירונות שלי בצבא והפקודה הייתה לשהות בבסיס הטירונות עוד כשישה שבועות. נאסר עלינו באופן מוחלט להימלט והנחות בעניין הזה ניתנו אך ורק במקרי מוות של קרובי משפחה. העברתי שתי לילות ללא שינה בחשיבה מעמיקה על הפתרון של בעיה זו. לבסוף הבנתי שאין מנוס - אאלץ להימלט מהבסיס ולנסוע לשטוטגרט.

בשבילי, תחרות "מר אירופה" הייתה בעלת מחיר כה גבוה, שאפילו לא הקצבתי ולו דקה לחשיבה על השלכות אפשריות של הבריחה שלי. עברתי את הגדר בעוד שהבגדים שהיו ברשותי היו אך ורק אלה שלבשתי באותו רגע. יתרה מכך, הכסף שהיה ברשותי הספיק בקושי לכרטיס למחלקה השלישית ברכבת לשטוטגרט. הרכבת נעה מאוסטריה לגרמניה במהירות נמוכה מאד, בעוד שהיא עוצרת בכל מקום אפשרי. בסופו של דבר הגעתי לשטוטגרט למחרת.

אותה תחרות הייתה התחרות הראשונה שלי. בנוסף לעייפות כתוצאה מהנסיעה, גם לא היה לי כל מושג לגבי מה שהיה בדרכו להתרחש. ניסיתי ללא הצלחה ללמוד משהו תוך צפייה בתחרויות של קטגוריות הגובה הנמוכות יותר, אבל גם שם המתחרים נראו לחוצים וביישנים בדיוק כמוני, מה שלמעשה העיד על החובבנות שבאווירתה התנהלה התחרות בקטגוריות הנוער. נאלצתי למצוא בעצמי בגד ים ושמן בשביל התחרות. בזמן הנסיעה ברכבת עבדתי על הפוזות באופן תיאורטי, פוזות שרובן היו לקוחות מספרים ומגזינים שהצלחתי איכשהו לזכור. פוזות שהיו בשימוש בעיקר אצל רג' פארק. אולם, כאשר עליתי על הבמה, ראשי כאילו התמלא בחלל ריק. ולמרות זאת הצלחתי לבצע את הפוזות הבסיסיות בצורה סבירה. אך כאשר הוזמנתי לבמה בפעם השנייה על מנת לבצע את הפוזות ההשוואתיות - ראשי התרוקן בשנית. לא הייתי בטוח בעצמי ולא ידעתי כיצד ביצעתי את הפוזות. כאשר הכריזו על הזוכים - שמעתי את מה שכל כך רציתי לשמוע: "המנצח הוא ארנולד שוורצנגר! ברכות למר אירופה החדש לנוער!"

כשלאחר התחרות הסתכלתי על התמונות שצולמו בה, מיד נזכרתי במה שחשבתי והרגשתי באותו רגע. הרגשת ההפתעה נעלמה מהר. התמתחתי. הרגשתי כמו קינג קונג. אהבתי מאד את תשומת הלב הפתאומית וביצעתי את הפוזות בשמחה רבה ובאינטנסיביות. הייתי בטוח שאני בדרך הנכונה להפוך לאתלט הטוב בעולם בענף פיתוח הגוף. יתר על כן, במובנים מסוימים הרגשתי שאני כבר משתייך לסוללת הטובים בעולם. סביר להניח שבאותו זמן לא הייתי אפילו בין 5000 הבכירים, אבל הרגשתי כאילו אני הטוב ביותר. בסך הכל זכיתי בתואר מר אירופה לנוער. בצבא התייחסו לזה, איך לומר - בקרירות.

אגרתי די כסף לנסיע בחזרה לבסיס, שם נתפסתי ברגע שנראיתי מטפס על החומה. ישבתי בתוך צינוק שבוע שלם. כל מה שהיה בפנים - שמיכה שהייתה מונחת על ספסל קר. אוכל כמעט לא היה שם. אבל את הפרס שלי אני קיבלתי ולא הייתי דואג גם אם היו מחליטים להשאיר אותי בצינוק הזה שנה שלמה. התוצאה הייתה שווה את זה.

חלק מס' 2 ("המשך הקריירה בצבא"):

הראיתי את הפרס שלי לכולם. ובעוד שאני יושב בתוך הצינוק, החלו להתפזר ברחבי הבסיס שמועות על כך שזכיתי בתחרות מר אירופה לנוער. הקצינים הבכירים החליטו כי זה העניק כבוד כלשהו לצבא וכתוצאה מכך זכיתי בחופשה בת שבועיים.

בגלל מה שעשיתי ועברתי על מנת להתחרות ולנצח, קיבלתי בצבא תדמית של גיבור. בזמן אימוני שדה אפילו אמרו לנו: "אתם צריכים להילחם כדי להשיג את מטרותיכם, להיות אמיצים. תראו מה עשה שוורצנגר, רק כדי להשיג את הגביע שלו." נעשיתי דמות פופולארית, אף על פי שעברתי על החוק על מנת להשיג את המטרות הפרטיות שלי. בפעם הזאת, פעם נוספת נעשתה נסיגה מהכללים הנהוגים.

בטירונות, פיתוח הגוף עזר לי להיות טוב מהאחרים. עובדה זו, בנוסף לגביע שלי - הדגישה אותי בקרב הקצינים. נמשכו האימונים בנהיגת טנק ואהבתי מאד לשלוט על המכונות הענקיות האלו, להרגיש את ההדף לאחר הייריה. אחרי ארוחת הצהריים עסקנו בלשמן את הטנקים, אולם לאחר כמה ימים שיחררו אותי מהתפקיד הזה. נשלחה הוראה מהפיקוד כי כעת עליי להתאמן קשה. הייתה זו הפקודה הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם. בבסיס אובזר אולם ספורט עם הציוד המינימלי שנדרש על מנת לקיים אימונים סדירים, ונפקד עליי להתאמן שם כל יום אחרי ארוחת הצהריים. הסעתי לשם את מקולות היד שלי ואת המכונות שלי שאני, אבי וחבריו הרכבנו בת'אל, כי בבסיס היו מצויות רק משקולות אולימפיות וקצת קטלבלז. בצבא ייחסו לאימונים שלי חשיבות רבה והתייחסו לאימונים בצורה נוקשה מאד. כל פעם שאחד הקצינים עבר ליד חלון אולם הספורט והבחין בי בעודי יושב או מתבטל, הוא איים לזרוק אותי לצינוק. האימונים היו חובה. אם הבחינו בכם מתבטלים בעוד שאחרים עוסקים בפעילות כלשהו - העונש היה בהתאם. הצבא לא ראה הבדל בין מה שאני עושה לבין מה שאחרים עושים. היו לי שתי אפשרויות. אם לא הייתי מתאמן - הייתי מוכרח לשמן את הטנקים. המשכתי בבניית הבסיס שאת בנייתו התחלתי לפני שלוש שנים. את 5 - 6 שעות האימון היה צורך לפצל באופן שלא היה מאפשר לי להתיש את עצמי לחלוטין. אכלתי בין 3 ל - 5 פעמים ביום. בצבא הותר לנו לאכול בארוחות את הכמות הרצויה של אוכל, אבל מבחינה תזונתית האוכל בצבא לא היה שווה הרבה. אכלתי כמעט קילוגרם של בשר מבושל במים, אבל הערך התזונתי של כמות כזאת הייתה שווה לכל היותר לסטייק בינוני במסעדה. בהתחשב בכך, אכלתי כמות גדולה של אוכל ואחר כך עבדתי קשה על מנת לשרוף קלוריות מיותרות.

בזמן שהייתי בצבא, חילקתי את האימון לבודיבילדינג "נקי" ותנועות אולימפיות של הרמת משקולות - תמיד אהבתי להרים דברים כבדים. עבר זמן רב מאד עד שמתכנית האימונים שלי נעלם "הדימוי" של מוט מונף מעל הראש. עוד לפני שמלאו לי 18, השתתפתי בתחרויות הרמת משקולות באוסטריה ואף זכיתי במקום הראשון במשקל כבד. אבל אחרי אחרי תחרות לתואר מר אירופה נאלצתי להפסיק לבצע תנועות אולימפיות טהורות - זה לא מה שרציתי. בתחילה עסקתי בזה בין השאר כדי להוכיח שמפתחי הגוף לא רק נראים חזקים - הם באמת חזקים וששרירים מפותחים זה לא רק במישור הדקורטיבי.

הרבה מצטערים שעליהם לשרת בצבא. אבל בשבילי זה לא היה זמן מבוזבז. כשסיימתי את השירות, שקלתי כ - 230 ליברות.