כתב עיתון "בלייזר" מנסה פיתוח גוף

[OMRI-TURBO]

מצד אחד, קיפניס ממשיך להתכונן במרץ לתחרות "מר ישראל". מצד שני, ביום העצמאות הוא הרשה לעצמו לחרוג ממשטר התזונה שלו. כמה לחרוג? נגיד ככה, צפו לירידה משמעותית במחיר הצמר

ניר קיפניס
פורסם: 15.05.07, 19:06

חיים הם קשיו של המתאמן הסדרתי. סליחה, רציתי לכתוב "קשים הם חייו", אבל דווקא יש בטעות הזאת משהו חינני: כשאתה נכנס לפרויקט שמחייב אימונים כמעט יום־יומיים, אתה מצפה להיתקל בקשיים לנוכח הררי הברזלים והמשקולות, או באימונים האירוביים המשעממים. אך בחלוף כמה חודשים אתה מבין שחששותיך מופרכים. לפחות במקרה שלי, האימונים ב"גו אקטיב" — כשעה וחצי או שעתיים ללא טלפונים ניידים וללא ילדים, ועוד תחת הכותרת "עבודה" — היו למפלט מצרות היום. ממש תרפיה נפשית.


הצרה היא שאני אכן זקוק לתרפיה, כי בזמן שגופי מתחיל לקבל פרופורציות שמזוויות מסוימות ובתאורה נכונה עשויות להזכיר בן אדם, הבידוד החברתי שעליו דיווחתי בגיליונות הקודמים הולך ומחמיר. לא מזמן ישבתי עם שניים מחברי שלא הפסיקו להתפעל מערב שיכרות, כזה שפעם הייתי ממחולליו. בסיפור שלהם כיכבו כמה מלצריות, שלושה ברים וקטעי זיכרונות של שיכורים. פעם הייתי הקופסה השחורה של הערבים האלה, ואילו היום, מה אוכל לספר? ש־א' מהמכון דוחק 300 קילו בלחיצת חזה?

צלע המחלוקת

במחשבה שנייה, אולי אני יכול לספר על תלאותי עם ליאור, המדריך שלי בחדר הכושר "גו אקטיב". אמנם הוא מתייחס אלי כאל אתרוג, אבל באימונים איתו יש משהו מתסכל. כלומר, תראו אותו בתמונה למעלה, ותגידו לי מתי נתקלתם בשלד של בן אדם שמישהו ערם עליו כל כך הרבה שרירים. להתאמן איתו זה כמו לעשות דיאטה עם גלית גוטמן או לשחק טריוויה עם פרופסור מיכאל הר־סגור: מה שלא תעשה, לעולם לא תנצח. ולא שיש לי טענות, חלילה. הרי אי אפשר לצפות שבתוך כמה חודשים אצליח אפילו לדגדג את מי שמאחוריו חיים שלמים של אימונים ותזונה נכונה. ובכל זאת, כשאני דוחק 110 קילוגרם מהחזה ומעלה עד אפיסת כוחות, רק כדי לראות את ליאור משיב את המשקולת למקומה כאילו מדובר במשקוליות הקטנות האלה של הכוסיות — הפרופורציה מכה בפנים. שלא לדבר על הצלעות.
אני לא מתכוון לצלעות שלי, שמתחילות להתגלות מאחורי מה שהיה פעם איש חביב ונוח לבריות, אלא לצלעות הכבש ש־ד' הביא במיוחד לחגיגת יום העצמאות המסורתית שלנו. "קרטיבים!", צהלתי וכבר דמיינתי כיצד אחזיק בעצמותיהן הדקיקות ואכרסם בעונג את הבשר השמן שסביבן.

העניין הוא שליד הקרטיבים צריך לצרוך גם לא מעט אלכוהול. גם בגלל שזה הולך יופי ביחד, וגם בגלל שכדי לחוש אהבת אמת למדינה הזאת, ולו לזמן קצר, מוטב להיות שיכור מהתחת. אבל אפילו את זה לא הצלחתי לעשות כמו שצריך. אחרי חודשים של התנזרות (לא מוחלטת, אך בהחלט גורפת) משתייה, הייתי בטוח ששתי כוסות קפיריניה יפילו אותי אל הדשא המטופח. אפילו כבר בחרתי לי חלקה שאוכל לקרוס אליה ולישון, לפחות עד שתגענה הגבינות של חג השבועות. אלא שאז התברר כי בניגוד לבודי־בילדינג, שבו אתה חייב להתאמן כדי להישאר בכושר, אובר־דרינקינג הוא ענף שבו היכולת לא נפגעת בנקל. הצלעות, האנטרקוט, הסינטה, נתח הקצבים, המרגז — וכשאני חושב על זה, גם כמה קילוגרמים של פרגיות ששימשו כתיבול לבקר — נשטפו פנימה בעזרת שני דליי קפיריניה וחמש בירות מהחבית. אבל לא הצלחתי להרגיש כלום חוץ מכבדות באזור המותניים ועייפות קשה.

את הסוף אתם כבר יכולים לנחש. כשאתה בדיאטה, צלע כבש שמופיעה במערכה הראשונה יורה את מנת הקלוריות שלה בשלישית: קילוגרם שלם נוסף למשקלי בעקבות אירועי החג, וכדי להשיל אותו קרעתי את התחת. תודה לאל שרק חג הגבינות והיין מפריד ביני ובין ארבעה חודשים נטולי חגי ישראל ומועדיו.

איזה מסה
בחזרה ל"גו אקטיב": בשבוע האחרון של אפריל חזרתי לתוכנית שנועדה לבנות מסה על חשבון החיטוב. במקום אימונים של שלוש קבוצות שריר לאימון, מה שמכונה א־ב, חזרתי לא־ב־ג. כלומר מחזור של שלושה אימונים, שכל אחד מהם מתרכז בשתי קבוצות שריר — כתפיים־רגליים, חזה־יד קדמית וגב־רגליים. בלחיצת חזה בשכיבה אני מגרד את ה־110 קילוגרם (אמנם רק בסט האחרון, זה של הארבע חזרות, אבל נראה אתכם מרימים משקל כזה ארבע פעמים כשאתם מותשים כבר מכל הדחיקות הקודמות). בלחיצת רגליים אני מעיף בלי בעיה כ־200 קילוגרם, כשליאור נשען כנגד התנועה ומוסיף התנגדות למשקל כדי שיהיה לי כיף אמיתי. בפשיטות היד הקדמית אני מגיע לכ־30 קילו. אלה נתונים שאולי לא ממקמים אותי לצד בודי־בילדרים מקצועיים, אבל לפחות בעשירון העליון של המתאמנים.


השלב הזה יימשך עד שליאור יחליט שהגעתי למסת השריר הרצויה, וישלח אותי שוב לתוכנית אימונים המבוססת יותר על תחזוקה ואירובי כדי "להוריד אחוזי שומן". משפט תמים, שמאחוריו מסתתרת דיאטה אכזרית. היו שלום, קרטיבים.


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3399741,00.html