|
חבר פעיל
תאריך הצטרפות: Jan 2006
הודעות: 64
|
כך נראית המדינה הריבונית המכונה ''ישראל''
אחד כזה הוא אחיו של קובי, איתן. אשתו התקשרה אליו יום אחד ושאלה אם הזמין הובלה, כי מישהו מעמיס את כל הסחורה החקלאית שלו על משאית. איתן אמר שלא הזמין אף אחד, והתקשר לשכן שלו, שיצא החוצה ופירק את שני הפורצים במכות. אחד מהבדואים הגיש תלונה על תקיפה. איתן נלקח למעצר. לבדואי, חוץ מהמכות שקיבל, שלום. במקרה אחר, בעל חווה ירה באוויר כדי להבריח פורצים שניסו להסתלק עם הכבשים שלו. גם הפעם זה נגמר בתא המעצר; גם הפעם העציר לא היה בדואי. אבל שני הסיפורים האלה מתגמדים מול מה שקרה לעודד, חקלאי ויוצא סיירת מובחרת.
הסיפור שלו מתחיל באופן די סטנדרטי, לפחות בסטנדרטים של חבל הבשור: דפיקה בדלת ובקשה לדמי חסות בסך 5,000 שקל. כשעודד סירב לשלם, אחיו קיבל טלפון עם מידע מדויק על מקום הימצאה של אשתו ואיום שאם הכסף לא יגיע, מישהו - במילים של הבדואי - יישחט. הכסף לא הגיע והאישה לא נשחטה, אבל אז התחיל שלב ב': קרעים בחממות, גניבות, פריצות.
יום אחד, כשטייל בין החממות שלו, עודד פגש את החבורה שאיימה עליו - 12 בדואים שהקיפו אותו עם מקלות, סכינים יפניים ואבנים. הוא ירה שלוש יריות אזהרה באוויר. ואז הוא נעצר באשמת ניסיון לרצח.
האקדח שמור במערכת
עודד לא הגיע לתחנת המשטרה כעציר: הוא הגיע כדי להגיש תלונה על תקיפה. אבל אחד מהבדואים שהשתתפו בהיתקלות הקדים אותו, וכבר מסר לחוקרים את הגירסה שלו. כשעודד נכנס, השאלה היחידה שהופנתה אליו היתה אם יש לו נשק. הוא ענה שכן, ונעצר. "שמו לי אזיקים על הידיים והרגליים בשתיים בצהריים", הוא מספר, "ורק אחרי שבע שעות נזכרו שאני קיים".
הבדואי סיפר בחדר החקירות שעודד ניסה לרצוח אותו. חד וחלק. הצמיד לו אקדח לגב, וירה שלושה כדורים שבמזל רק שרטו אותו. כהוכחה הוא הביא איתו חמישה תרמילים. בדיקה העלתה ששניים מהם לא שייכים לאקדח, אבל זה לא חסך מעודד הארכת מעצר של חמישה ימים.
בזמן שעודד ישב במעצר, בדיקה של המכון הפתולוגי קבעה שהבדואי אפילו לא נשרט. בינתיים התברר גם שלמתלונן יש חמישה תיקים קודמים במשטרה - שלושה על סחיטה באיומים ושניים על סחר בסמים. זה לא חסך מעודד הארכת מעצר נוספת.
ואז, באמצע הלילה, הוא שוחרר. עודד לא יודע למה. הוא גם לא יודע איפה עומדת החקירה, ואם התיק שלו סגור או פתוח. הוא יודע רק שני דברים: הראשון הוא שהנשק שלו, לפחות נכון לרגע שבו השורות האלה מוקלדות, עדיין בידי המשטרה. השני הוא שאין לו אומץ לשאול לגשת ולברר איפה הוא עומד.
"לשוטרים", הוא אומר, "היה ברור שאני אשם. אני לקחתי את החוק לידיים. אמרתי להם 'חבר'ה, אם אני לא יורה, אני לא יושב איתכם פה היום', אבל זה לא שינה כלום".
עם הבדואים עודד דווקא יודע איפה הוא עומד. "לפני חודש וחצי נסעתי לבאר שבע וראיתי שם את החבורה הזאת. הם קלטו אותי, התחילו להתגרות. סתמתי את הפה ולא התייחסתי אליהם, אבל עכשיו אני מפחד. אני רק לא יודע ממי יותר, מהם או מהמשטרה.
לה-קיפ
"את האבסורד הכי גדול של המצב הזה ראיתי כשהייתי בדיון להארכת מעצר. לידי ישב בדואי שאמר לשוטרת שהוא מכיר את השופט, יודע בדיוק איזה אוטו יש לו ואיפה הוא גר. השוטרת אמרה לו 'יש לך מזל שאתה לא נכנס אלי הביתה', והוא ענה: 'לי יש מזל? לך יש מזל שאני לא נכנס אלייך הביתה. אם תשרטי אותי את תשבי בכלא, לא אני'".
את הסיפור הזה אני שומע בבקתת עץ יפהפייה עם בריכה קטנה בחוץ, בתוך השקט הכי פסטורלי שאפשר לדמיין. אבל ככה זה בחבל הבשור: קרוב לכאן, במקום לא פחות פסטורלי, אחד החוואים שמע לפני כמה חודשים רעשים מוזרים מהדיר שלו. הוא יצא החוצה וראה מישהו מתעסק עם הכבשים. הבחור, שידע בדיוק מה קורה למי שמעז לירות באוויר, תפס את הפורץ ביד וניסה לסלק אותו בדיבורים. השותף של הפורץ, שהתחבא בקרבת מקום, שלף סכין ודקר את החוואי בצוואר. שלושה ימים עברו עד שחלפה הסכנה לחייו.
לפני כמה חודשים קיבץ אחיו של עודד את כל הסיפורים שאתם קוראים כאן, ועוד הרבה אחרים, למכתב שנשלח אל השר לביטחון פנים דאז, גדעון עזרא. הוא ביקש מהשר שיגיע לאזור ויראה בעצמו את מה שקורה. העוזר של עזרא התקשר, והבטיח שהשר בדרך. בחבל הבשור עדיין מחכים.
100 אלף בדואים מתים
קובי מתלמי אליהו לא מאמין במכתבים. מבחינתו ברור לגמרי מה צריך לעשות. "הבנאדם הראשון שיבוא ויאיים על מישהו מאיתנו לא ייפצע: הוא ימות. אתה יודע מה, אני גם לא כל כך בטוח שימצאו את הגופה שלו. אם אנחנו, הנתקפים, הופכים לחשודים בעיני המשטרה, איזה ברירה כבר יש לנו".
קובי הוא לא היחיד: מיליציות קטנות הולכות וגדלות בחבל הבשור. החקלאים עובדים ביום ושומרים בלילה. השלב הראשון היה מיגון. השלב הנוכחי: מארבים. השלב הבא, אם אף אחד לא יעצור אותו, יהיה מתקפה. "רק ככה", אומר עודד. "רק באלימות. משטרה? איזה משטרה? אני מתקשר להגיש תלונה על גניבה, מגיע מישהו אחרי ארבע שעות ושואל אותי בשביל מה לי להגיש תלונה בכלל. אני שואל אותו מה עוד אני אמור לעשות בתור אזרח, והוא עונה לי 'וואלה, לא יודע'".
בועז, אחד החוואים הצעירים באזור, כבר התקדם שלב אחד הלאה. את החווה שלו הוא ביצר טוב־טוב, ו־30 כלבים אימתניים שומרים עליה. ולמרות כל זה, לדעתו יש רק פתרון אחד: "כל אחד קם בבוקר, הולך ויורה בבדואי. יש לך 100 אלף איש שירו בבדואים. מה תעשה, תעניש את כולם?".
אני לא בטוח שהוא לא מתכוון לזה.
"אותי לא ימעכו כמה פושטקים כמו איזה ג'וק", אומר עודד. "אני לא מזיע בחינם, לא אחיה עם הראש באדמה ולא אתן להם את הכיף הזה לגזול לי את הפרנסה. אני מעדיף למות. מצד שני, אתה מחכה שיהיה לך איזה גיבוי או עזרה מהרשויות, ואין. זה פרק רע מאוד של 'הסופרנוס', רק שזה החיים שלנו. פתאום אתה מוצא את עצמך במערב הפרוע, ואתה לבד".
לבד, ובלי נשק
"מה, אני אהיה פושע ואחזיק אקדח כנגד החוק? אז בינתיים אני מסתובב עם לדרמן צמוד, ושאלוהים יעזור. ממילא במצב הזה נדמה לי שרק הוא יכול". "היום זה פרוטקשן", מסכם בועז, "ומחר יחטפו לנו את האחיות וייקחו אותן לזנות. זה מופרך? לפני כמה שנים גם המחשבה שייקחו פה פרוטקשן היתה מופרכת. למה להתאמץ ולהביא אותן מרוסיה? פשוט יחטפו אותן מכאן. אבל אני לא אשלם להם. אני אמות לפני שאשלם לבדואי פרוטקשן".
|