[snir]

כך נראית המדינה הריבונית המכונה ''ישראל''



המיליציה
אם אתה חוואי בחבל הבשור, יש לך שלוש אפשרויות: לשלם דמי חסות לכנופיות של בדואים, לשאת בתוצאות - או לשאת נשק. רגע אחרי שהחקלאי שי דרומי הואשם בהריגת פורץ, עומר ברק יצא לחפש את הגברים שבחרו באופציה השלישית

קו 13 מהמועצה האזורית אשכול. אני מבקש מהנהג שיעצור לי בתלמי אליהו.
"התבלבלת", הוא אומר. "אתה בטח מתכוון לתלמי יוסף".
באמת שאני מתכוון לתלמי אליהו.
"אתה גר שם?".
לא.
"משפחה?".
לא.
"חברה?".
הלוואי.
"אחי, אתה בטוח? אפילו מי שגר שם כבר לא רוצה לנסוע לשם".
אחרי 17 דקות נסיעה ושיחה ערה אחת עם הנהג, רחמים (שם בדוי, כמו כל השמות האחרים כאן), הוא עוצר בחריקת בלמים, פותח את הדלת ואומר: "ברוך הבא למערב הפרוע".
"די, אתה סתם משמיץ".
"מותק", הוא מחזיק אותי ביד אחת ומצביע בשנייה, "אני גר בבית השלישי משמאל".
אני יורד מהאוטובוס, מסתכל מסביב, ואז מסתכל ישירות על איסוזו ענק ששועט לעברי ולא נראה שיש לו כוונה לעצור. בסוף הוא עוצר, אולי בלי כוונה. הנהג בוחן אותי, מגיע למסקנה שאין לי כוונות זדוניות וממשיך לנסוע. כמה שעות אחר כך אני לומד שזאת קבלת הפנים המועדפת, כי הדבר השני שיכול לשעוט כאן לעברך הוא כלב שמירה קווקזי. אם לא הזדמן לכם, מדובר במשהו כמו 80 קילו של שרירים שלא צריכים יותר מעמידה על קצות האצבעות כדי להוריד לכם את הראש בחצי ביס.
מהר מאוד אני מבין שסיבוב במקום זה דבר לא מומלץ. לא בלי בן לוויה שמוכר היטב לכל התושבים, ועוד יותר היטב לכל הכלבים, שצעד לא נכון שלך יגרום להם לתקוף בלי לחשוב פעמיים. אף אחד לא מסביר פנים אם לא תיאמת איתו מראש שיסביר אותן. אם יש לך חזות מזרחית - או במקרה שלי, אם סתם לא התגלחת כמה ימים - בוחנים אותך בשבע עיניים. שש מהן תוהות איך הצלחת לעבור את התעלה שחפרו התושבים סביב היישוב, או את השער המבוצר בכניסה.
כל ניסיון אקראי לדבר עם החקלאים על מה שהביא אותי לכאן מסתיים בכישלון. המבטא הישראלי אמנם מזכה אותי ב"שלום", אבל ברגע שאני מבטא את המילה המפורשת "פרוטקשן" הם נאלמים דום, מחווירים קצת וממלמלים משהו על זה שהם נורא עסוקים או שהם לא רוצים לדבר על זה. אחד מהם מסביר לי למה: "הם עוד לא הגיעו אלי. מה אתה רוצה, להביא אותם בכוח?".
קובי, שאיתו כן תיאמתי מראש, מגיע לאסוף אותי. בחור גדול, יותר משני מטר, ולהערכתי גם יותר מ־120 קילו. הוא לבוש כמו קלישאה חקלאית — חולצת פלנל משובצת, ג'ינס בהירים, מגפיים עד הברך — ועל ירך שמאל, כמו כמעט כל החקלאים בחבל הבשור, נושא נרתיק עם אקדח. מצרך חובה, הוא אומר, בשנה האחרונה.
רגע לפני שהוא מדליק ווינסטון כחולה ומתיישב לספר לי את הסיפור העצוב של החבל, קובי מוודא שאני לא לוקח אישית את היחס הקר של התושבים. "אל תיעלב", הוא אומר ומצית את הסיגריה. "אין מה לעשות, ככה זה באזור מלחמה".
החיים שלך ב־60 אלף שקל
כדי להבין איך הפך חבל הבשור לשדה קרב בין מעניקי חסות לאנשים שלא רוצים לשלם עליה, צריך לדבר קצת היסטוריה. לפני שנה וחצי בערך היתה התנתקות, שבמסגרתה פונו כ־8,000 יהודים מגוש קטיף. אבל לא רק יהודים אכלסו את הגוש: בקצה הדרומי שלו היה אזור מיושב של בדואים, שחולק לדהניה א' ודהניה ב', או דהניה הישראלית ודהניה המצרית. דהניה א' היתה ידידותית מאוד לישראלים, בין השאר מפני שרוב התושבים בה היו משת"פים של צה"ל והשב"כ. לגבי דהניה ב', הדבר היחיד שאני יודע לספר לכם זה שנכנסתי אליה חודש לפני ההתנתקות למרות שהורו לי לא לעשות את זה, ושלוש דקות שם הספיקו כדי שצרור כדורים יעבור קרוב מדי לאוזן שלי.
עם ההתנתקות הוחלט לפנות גם את הבדואים הידידותיים של דהניה א', שחלקם התפרנסו עד אז מעבודה חקלאית בחבל הבשור. מה שלא ממש הוחלט זה לאן הם יפונו. בסופו של דבר, אם כי לא ממש במילים האלה, מה שהממשלה אמרה להם היה "תתפסו גמל ותרימו לכם איזה פחון או משהו, כי אתם כבר לא הבעיה שלנו". אז הבדואים תפסו גמלים והרימו פחונים על אדמות מדינה בנגב. רק שאין ממה להתפרנס באדמות האלה, וזה גרם להם להפנות את העיניים למקום העבודה האחרון שלהם. פה מסתיים החלק ההיסטורי, ומתחיל החלק העצוב.
על פי רישומי המשטרה, שהוצגו לפני כחודשיים בדיון בכנסת על הגניבות בדרום, בשנת 2006 היו באזור חבל הבשור 50 פריצות - ירידה של יותר מ־10 אחוזים משנת 2005. זה היה הרגע שבו עודד, אחד מהחקלאים שהשתתף בדיון ושלסיפור שלו עוד נגיע, התחיל לצחוק. "זאת לא ירידה בפריצות", הוא אומר. "זאת רק ירידה בדיווח. אנשים פשוט הבינו שהמשטרה לא תעזור להם". על פי רישומי האחראי לביטחון באזור, שהחקלאים מדווחים לו על כל אירוע, מדובר בממוצע שקרוב יותר ל־60 פריצות בחודש.
בניגוד לקורבן הממוצע של הפורץ הממוצע, חקלאי חבל הבשור יודעים מראש שהם על הכוונת. קחו לדוגמה את גדי, אחד שסבל ועדיין סובל מפריצות חוזרות ונשנות. אצלו זה מתחיל משיחת טלפון שבה הוא נדרש לשלם תמורת "הגנה" על המשק שלו. כשהוא מסרב, הוא יודע מה יקרה למחרת בבוקר. בין השאר פרצו לבית האריזה שלו, הרסו חממות, ופעם סגרו לו את השערים עם מנעולים כדי שהתאילנדים לא ייצאו לעבודה. הנזק מוערך במאות אלפי שקלים.
במקרה של רמי זה עבד קצת אחרת. יום אחד הוא קיבל טלפון שבו נאמר לו רק משפט אחד: "שלום, אני השותף החדש שלך. תכין לי 100 אלף שקל". רמי הבהיר לשותף שלו שהוא עובד סולו, ואחרי ארבעה ימים גילה שעקרו לו עשרה שתילי פלפל. הנזק היה מינורי, עניין של אלף שקל, אבל אחרי כמה שעות באה עוד שיחת טלפון: "לא תשלם, ונגמור לך גם על 100 אלף שתילים". רמי סירב לשלם. מנהרה שלמה של פלפלים נעקרה. הנזק, אתם בטח מתחילים כבר לקלוט את התמונה, מוערך בעשרות אלפי שקלים.
יש כאלה שמנסים להקשות על הפורצים. כמו יוסי, שביום שישי אחד קיבל דיווח שהמחסן שלו נפרץ. הוא הגיע למקום בריצה, אבל כל המהירות שבעולם לא עזרה: קיר שלם נשרף, והמחסן רוקן. סחורה בשווי 70 אלף שקל נעלמה. יוסי, שהחליט לא לוותר, הרים את הקיר מחדש - הפעם עם מיגון מתכת בעובי ארבעה ס"מ. בפעם הבאה שהפורצים הגיעו, הם ירדו עם חבלי סנפלינג מהגג. "כל גניבה כזאת", אומר לי אחד מזקני השבט, "זה פשוט לגמור חקלאי. יש פה אנשים שאין להם שום אפשרות להתאושש מגניבות בסדר גודל כזה".
אז יש כאלה שמשלמים. כמו שלום, שקיבל טלפון עם ההוראה ללכת ולארגן 30 אלף שקל. שלום שלח את המטלפן ללכת ולהזדיין, ולמחרת גילה שריסקו לו מחשב השקיה בשווי 8,000 שקל. אחר כך באה האזהרה הצפויה - לא תשלם, ככה זה יהיה כל יום - ואחרי שריסקו לו עוד שני מחשבים, הוא נכנע ושילם.

ליורם היה טרקטור בשווי 200 אלף שקל. אני כותב "היה" כי נכון לעכשיו, השווי שלו עלה ל־250 אלף: זה קרה אחרי שהטרקטור נגנב, והוא נדרש לשלם "רק רבע מהמחיר המלא". גם הוא שילם.
לפני חודשיים קיבל ליאור טלפון אנונימי שבישר לו שמישהו שילם 40 אלף שקל כדי שיפגעו בו. כדי להיחלץ מהמצב הזה הוא נדרש לשלם 60 אלף. כשאני שואל אותו אם הוא שילם, הוא שותק.
אבל יש עוד סוג של חקלאים בחבל הבשור. אלה שהחליטו להילחם.
יבוא שוטר, ייקח אותך
ככל שאני מדבר עם יותר חקלאים, אני שומע יותר את שמו של שי דרומי, שמואשם בהריגה אחרי שירה למוות בפורץ שנכנס לחווה שלו. דרומי הוא לא מחבל הבשור, אלא מרמת הנגב, אבל כאן מתייחסים אליו כמו אל גיבור מקומי. כשמתברר שהוחלט להאריך את מעצרו בשלושה שבועות, אפשר לראות את מפח הנפש מסביב.
ההחלטה של דרומי לפתור את בעיית הפריצות שלו בעצמו אולי לא זוכה כאן לקונצנזוס מוחלט, אבל היא בטח יותר מקובלת מהפתרון המקובל בבאר שבע ובעומר — שם, טוענים בחבל הבשור, כולם פשוט משלמים לבדואים. המארח שלי בתלמי אליהו, קובי, טוען שבעומר אפילו השוטרים משלמים תמורת פרוטקשן. "אנחנו לא נהיה עומר", הוא אומר. "אם כבר, אנחנו נהיה השי דרומי הבאים. אנחנו מסתובבים עם נשק, ומה שקרה עם דרומי יכול לקרות גם אצלנו. אנחנו לא נשלם דמי חסות, ואם זה אומר שצריך לצאת למלחמה - אז נצא למלחמה".
אני מבקש ממנו להגדיר "מלחמה". "אני לא אירה סתם לבנאדם בגב", הוא אומר, "אבל אם יבוא אלי גנב בלילה, אני מבטיח לך שאפרש כל התנהגות שלו כסכנת חיים. ואני אירה".
"לא עדיף להשאיר את זה למשטרה?".
"אתה יודע איך קוראים כאן לשוטרים? חיוורי המדים. הם לא מסוגלים לעשות שום דבר, או שהם לא רוצים לעשות שום דבר. אני לא אומר שניקח את החוק לידיים, אבל אנחנו ניישם אותו. אני על המשטרה לא סומך יותר". קובי לא לבד בעניין הזה: לשוטרים אין כאן תדמית הרבה יותר טובה מאשר לבדואים. חלק מזה נובע מחוסר היכולת של המשטרה - או אם ללכת עם הגירסה של קובי, חוסר הרצון שלה - לטפל בבעיית הפריצות. החלק האחר קשור ליחס שלה לחקלאים שמחליטים להתגונן בכוחות עצמם.

המשך בהודעה הבאה...