http://www.hofesh.org.il/
טיעון הדתות המרובות: לתרבויות רבות ושונות ברחבי העולם יש תפיסות שונות ומנוגדות של מושגי האלוהות, ובכל אחת מהן אנשים מאמינים בתפיסות הללו בכל לבבם. אין לנו שום יסוד להניח שתפיסה אחת יותר מבוססת מרעותה, ולכן אין סיבה לקבל אף אחת מהן כנכונה (טיעון זה למעשה מציג תפיסה אגנוסטיקנית).
הטיעון ההיסטורי: ההיסטוריה המתועדת מלמדת כי המונותאיזם צמח על רקע האמונה הפוליתאיסטית, שכללה בין השאר גם אלים דמויי-אדם, שהתפתח בעצמו מאמונות בכוחם העל-טבעי של עצמים דוממים. מכיוון שכך, ניתן להניח שהאמונה באלוהים מקורה באמונות פרמיטיביות אחרות.
בעיית הרוע: הואיל ואלוהים מוגדר, במרבית הדתות, ככל יכול, יודע הכול ומקור הטוב; נשאלת השאלה מדוע עולמנו שופע ברשעות, חוסר צדק וסבל? אם אלוהים הוא כל יכול ויודע הכל, אז הוא יכול ויודע כיצד למנוע את העוולות בעולמנו. אם אלוהים הוא טוב ונדיב אז הוא רוצה להשכין ערכים טובים של שלום, אהבה וחמלה; ולמנוע רשעות, חוסר צדק וסבל. אם אלוהים יכול, יודע ורוצה למנוע את הרע בעולמנו - מדוע אינו עושה כן? אם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך אינו יכול - אזי אינו כל-יכול. אם הוא יכול אך אינו רוצה - אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה - מאין נובע הרוע? אם הוא גם לא יכול וגם לא רוצה, אין סיבה לקרוא לו אלוהים. יוצא מכך שאלוהים טוב לא יכול להתקיים.
הטיעון הפסיכולוגי: הפסיכולוגיה של הדת מניחה כי האמונה באל עונה לאינדיבידואל על דחפים פסיכולוגיים. לפי הדעה הרווחת בני אדם מאמינים באל מפני שהם מחפשים אחר דמות אבהית שתספק להם הגנה מפני העולם הגדול; מישהו או משהו שיספק להם משמעות ותכלית כבירה לחיים; משהו שעוצר מבעד המוות להיות סוף הדרך; משהו שיגרום להם להאמין שהם חלק חשוב מאוד ביקום האינסופי, ושהאחראי על היקום המורכב והאינסופי הזה דואג להם ומכבד אותם. (ברא את האדם בצלמו כדמותו, סיבת הבריאה היא האדם וכדומה). האמונות הללו מתקיימות מפני שהן מאפשרות לאנשים להתמודד עם פחדיהם הבסיסיים, משרות תחושת ביטחון ומפחיתות לחצים. גישה זו כמובן לא שוללת את קיום האל, היא רק מסבירה שבני האדם מעדיפים מבחינה פסיכולוגית להאמין באל. אתאיסטים גורסים כי היות שהאמונה באל היא בסה"כ פנטזיה פסיכולוגית, על האנשים לנטוש אותה כדי שיוכלו להתמודד באחריות עם העולם ולהשתמש ברציונליות כתחליף לאמונה.
ייחוס תכליתיות לטבע: אנשים גדלים ומחונכים בחינוך מובנה-משמעות, שמטרתו לעזור להם להתמודד עם אנשים אחרים. התופעות המשמעותיות בחיים הן תוצרים חברתיים, התנהגויות מוכרות של אנשים, מוצרים מעשה יד אדם שנוצרו לתכלית מסוימת. ישנה נטייה אנושית לייחס תכליתיות לכל תופעה או עצם, בין אם הוא מלאכותי או טבעי כאחד. הטעות היא לייחס לטבע ולתהליכים טבעיים המתרחשים על פי חוקי הפיזיקה את אותה תכלית שמייחסים לפארק ציבורי, בריכה עירונית או התנודות במניות הבורסה. הניתן למצוא פשר מוסרי לרעידת אדמה שהרסה את ביתנו, ולייחס בשל כך לעצמנו חטא? הנטייה לייחס תכלית לכל דבר שקורה סביבנו היא שיצרה את האלים המתמחים, בעל אל הגשם והסערות מהמיתולגיה הכנענית, דמטר (אלת האדמה, הדגן והקציר) של המיתולוגיה היוונית, אייגיר (אל הים) מהמיתולוגיה הנורדית, ורע (אל השמש) מהמיתולוגיה המצרית. וכמובן אלוהים. הנחת כוונת תכליתיות נסתרת בטבע פיתחה את כל האמונות הפולחניות, כולל העידן החדש של ימינו, כמו פאראפסיכולוגיה וקריאה בקפה.
חיי נצח: המכנה המשותף כמעט לכל הדתות המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות ואפילו דתות נטורליסטיות כמו הבודהיזם, הוא הנצחיות של המאמין שממלא אחר חוקי הדת ומאמין בעיקרי האמונה שלה. האדם הוא אולי היצור החי היחיד בממלכת בעלי החיים אשר יודע ומצפה את מותו. משחר ההיסטוריה דתות ותרבויות קדומות האמינו בחיים לאחר המוות, כך לדוגמה, המצרים חנטו את מתיהם ובנו עבור הפרעונים פירמידות והשאירו להם שלל אוצרות שיטיבו עמם בעולם הבא. הדתות המונותאיסטיות גורסות כי המאמין הצדיק יתוגמל על אמונתו האדוקה בעולם לאחר המוות בגן העדן, ואילו הכופרים והחוטאים ייענשו בגיהנום. האמונה בחיים שלאחר המוות מדחיקה את הפחד מפני הסוף שאינהרנטי אצל אנשים. אמונה זו היא המקל והגזר של הדתות שמעודדות לדבוק במעשים הטובים ולהימנע מן הרעים כדי לקבל תגמול נצחי בהגיע יום הדין. אמונה זו תורמת גם למאמינים להתמודד עם מות קרוביהם. מכאן קל להבין מה התועלת באמונה בדת כלשהי, וכמה פשוט ליצור משם מיתוסים ואלים המשגיחים מפני הסוררים ומעודדים את הצדיקים.
טיעון האהבה:
אלוהים, על פי חלק מהדתות, הוא כל-אוהב.
בני האדם יהיו מאושרים יותר אם יתוודעו לקיומו של אל אוהב.
אם אלוהים היה קיים, והיה כל-אוהב, אכפתי ואמפתי - הוא היה מוודא שכל בני האדם ידעו שקיים אלוהים כל-אוהב.
ישנם מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם אשר אינם מודעים לקיומו של אל אוהב.
מכאן שאלוהים כזה כנראה אינו קיים.
פרדוקס הכל-יכול: התכונה הזו שמיוחסת לאלוהים, מכילה פרדוקס (שצורותיו שונות) מפני שהיא אינה קוהרנטית מבחינה לוגית. אלוהים כל-יכול, יכול ליצור ולעשות דברים שהם בגדר הבלתי אפשרי (לא לוגיים). האם אלוהים יכול ליצור סלע שאינו יכול להרים? האם אלוהים יכול ליצור משהו יותר כל-יכול ממנו? משמעות הפרדוקס היא שאלוהים לא כל-יכול. על פרדוקס זה יש העונים כי הבעיה היא בדחיקת אלוהים למיטת סדום של הלוגיקה האנושית, "כל יכול, יכול הכל, חוץ מלהיות לא יכול".
טיעון חוסר המוטיבציה: אם אלוהים הוא כל יכול, אזי הוא יכול לספק את כל רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו מבלי לברוא דבר. היות שישנו יקום ונטען כי אלוהים ברא אותו, לכן יש לו צרכים - הוא אינו כל-יכול.
טיעון השלמות: אם אלוהים קיים כישות מושלמת, הרי שלא היה בורא את היקום - לישות מושלמת אין רצונות וצרכים. אלוהים ברא את היקום, כלומר יש לו רצונות וצרכים - לכן הוא לא מושלם.
בעיית הרצון החופשי: אם אלוהים יודע הכול אזי הוא יודע את כל אשר יתרחש בעתיד, כולל את החלטותיו ובחירותיו בכל רגע נתון. אם אלוהים יודע את כל בחירותיו בעתיד אזי אין לו רצון חופשי, הוא מוגבל.
יחסי אלוהים-זמן: אלוהים לא "מעל הזמן" מכיוון שהוא פועל ולכן כפוף לשינויים וסיבתיות, ועל כן כפוף לזמן (ומובן שלא ברא אותו). אלוהים אינו נצחי מכיוון שהייתה לו סיבה לברוא את היקום והמניע לסיבה לא התקיים אלא אחרי שעברה לה תקופה אינסופית. במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום, ובנקודה כלשהי על ציר הזמן, צצה סיבה לברוא את היקום. לא ייתכן כי במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום ואחר כך כן – משום שסיבה כזאת הייתה בין שאר האפשרויות שהיו לאלוהים בקשר לאופי מעשיו בהמשך.
טיעון תער אוקאם: מכיוון שאנו לא יודעים לבטח כיצד נוצר היקום או אם בכלל נוצר, כל שאנו יכולים לעשות הוא להחליט אלו מתוך ההיפותזות הרבות האפשריות סבירות יותר מאחרות. אם ניישם את רעיון תערו של אוקאם, עלינו להסיק שהיפותזה הכרוכה בהסבר מורכב לגבי היקום פחות סבירה מהיפותזה בעלת הסבר פשוט יותר. מאחר שהסברים המערבים בתוכם את אלוהים (בעל תודעה) מכילים ישות מורכבת ביותר, והסברים נטוראליסטיים אינם מכילים אותה - אנו יכולים להסיק שהיפותזות המערבות בתוכן את אלוהים הן הרבה פחות סבירות מהיפותזות שאינן. על כן, הטענה שאלוהים לא קיים - מוצדקת. כלומר, ההבנה שלנו את הטבע דרך חוקי הפיזיקה , הכימיה והביולוגיה לא מצריכה קיומו של אלוהים (גם אם הוא קיים).
טיעון חוסר המשמעות המדעית: האמונה באלוהים אינה תאוריה מדעית, מכיוון שלא ניתן לבחון את אמיתותה באופן אמפירי. היא גם אינה פסוק אמת מתוך הגדרה (לדוגמה: למרובע יש ארבע צלעות). מכאן שלא ניתן לבחון את שאלת קיומו של אלוהים באמצעים מדעיים, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות לאמונה בו. כמו כן, זה חסר משמעות לשאול האם אלוהים קיים - מכיוון שאין שום דרך אותנטית לבדוק את אמיתות קיומו.
טיעון חוסר ההגדרה: כדי לנסות לענות על השאלה "האם אלוהים קיים?" יש צורך בהגדרה מלאה ועקבית של הקונספט "אלוהים", ואשר מכילה מרכיבים שידוע לנו על קיומם (אחרת ההגדרה תהיה תלויה בקיומה של ישות על-טבעית - וזה מה שאנו בעצם מנסים להוכיח). אם אין הגדרה כזו, הרי שזה חסר משמעות לטעון "אלוהים קיים". אם ישנה הגדרה כזו, הרי שאלוהים חייב להיות מובן במונחים פיזיקאליים, כיוון שהגדרתו מורכבת רק ממונחים כאלה; וכיוון שכך, אלוהים יהיה ישות טבעית - ועל כן לא יזכה לתואר "אלוהים". יש שיטענו שמציאותו של האלוהים מצויה מחוץ למציאות הפיזיקאלית, ולכן לא ניתן להגדירו במונחים "ארציים". אבל מפני שאין אנו יודעים על קיומה של ישות על-טבעית מחוץ למציאות הפיזיקלית, הרי שזה חסר משמעות לטעון לקיומה של ישות כזו.
טיעון הגילויים המדעיים: במשך מרבית ההיסטוריה האנושית ישויות על טבעיות סיפקו את ההסברים הטובים ביותר לקיומו של היקום וחוקי הטבע. אך במהלך מאות השנים האחרונות, מדענים פיתחו הסברים הרבה יותר הגיוניים ועקביים, אשר מגובים גם בראיות מוצקות. הגילויים המדעיים בכל תחומי החיים מסבירים את היקום כל כך טוב יותר מקיומם של כוח עליון כלשהו, עד שאין צורך כלל באמונה בו. יתרה מזאת, הסתירה בין תפיסתן של הנצרות והיהדות ובין המדע בתחומים מסוימים (בעיקר בריאת העולם לעומת אבולוציה) מערערת על תקפותן של דתות אלה.
הטיעון הסוציולוגי: הדת בכלל ואלוהים בפרט ממלאים פונקציות חשובות בחברה האנושית, מה שמעיד על הצורך הבלתי-תלוי בהגיון או באמיתות שלהם. הדת סייעה לאנשים ליצור קבוצות מגובשות בעלי תפיסה קולקטיבית, הזדהות שמקורה באידאלים משותפים, נורמות משותפות ומקובלות, מערכת תפקידים הדדית. כמו כן הדת העניקה לאנשים משמעות "עילאית" לחיים; הכתיבה תחומים נרחבים של התנהגות על ידי הצבת אמות מידה של טוב ורע וקבעה תקדימים להתנהגות נאותה, וכך סייעה לשמור על הדבר החברתי; היא הסירה מן הפרט והחברה את נטל קביעת הערכים והטילה את האחריות לכך על האלים; היא מילאה תפקיד חשוב בסולידריות החברתית; היא הבטיחה את הנחלת המסורת והבטחת רציפותה של התרבות באמצעות טקסים, חגים ומנהגים עממיים וכן חינוך בע"פ או בכתב שהעבירו את שרביט קסמי הדת הלאה. יתרונותיה של הדת מורגשים עד עצם היום הזה וזה מספיק כדי לתת לאנשים תחושה של משהו על-טבעי ואמונה ביסוד הדת שהוא בדר"כ אלוהים.
תכנון לקוי: אלוהים שהוא כל-יכול וכל-יודע היה יוצר יצורים בעלי תכנון אופטימלי. ישנם יצורים, שאילו תיכננו אותם, הרי שהתכנון שלהם היה לקוי, כולל בני האדם: תוספתן, שקדים, שיני בינה עקומות אצל 30% מהאוכלוסייה, קנה קרוב מדי לוושט הגורם לחנק, עצם זנב (שייר אבולוציוני לכאורה), פטמות לגברים, שרירי אוזניים, שיער מיותר, אי התאמה מושלמת להליכה על שתיים) - כל אלה הם פגמים בתכנון.
הטיעון הקוסמולוגי: הטיעון התאיסטי גורס כי שום דבר לא יכול להיווצר ללא סיבה מלבד הסיבה הראשונית שהיא אלוהים. הטיעון הקוסמולוגי מניח שלא תיתכן שרשרת סיבתית אין סופית, למרות שאין אנו מכירים סיבה ראשונית שאין סיבה אחרת לקיומה ומכאן שלא ברור על מה הוא מבוסס. כשל נוסף הוא סתירה בגוף הטענה: ההנחה הראשונית היא שלכל דבר יש סיבה ובחלק השני הוא מסיק שיש סיבה ראשונית שהוא אלוהים שאין לו סיבה. גם אם ניווכח שישנה סיבה ראשונית, לא ניתן להסיק מכך שהסיבה היא אלוהים מונותאיסטי עם כל תכונותיו הנלוות (כל-יכול, משגיח, כל-אוהב וכו'), אפשר שהסיבה הראשונית תהיה ישות מרושעת, ניסוי חייזרי או כל דבר אחר העולה בדמיון. הטיעון גם מעלה שאלה לגיטימית: אם אלוהים יכול להיות הסיבה הראשונית שאין סיבה אחרת הקודמת לה, מדוע לא יוכל גם היקום להיות קיים בלי שתהיה סיבה קודמת לו?