[ניגרי ענק]

פורסם במקור על ידי the hummer

זה ממש לא נכון..
אתה צריך לבוא לראות אותי עובד רגליים אני נוטף שם כל כך הרבה זיעה שאתה חושב שזה כבר דם. אני כל כך קורע את עצמי שאין אחד, אחד במכון שקורע את עצמו כמוני ואני לא אומר מתוך שחצנות כי אני ממש לא כזה, אלא מתוך להדגים לך שאתה טועה.
אני לפעמים אוכל למעלה משעה שלמה ועוד נשאר לי אוכל בצלחת.
בגלל שלא יוצא לי אני אוכל אפילו באמצע שעורים בלי שהמורים ישימו לב.
לפעמים ב-1 בלילה ואפילו יותר אני מכין לי שניצל ..
על הבוקר כשאני קם יותר מחצי מהזמן ההתארגנות שלי לביצפר זה רק לדאוג לאוכל שיהיה לביצפר ולאכול באותו הרגע.
עשיתי גם חיטוב קשה וארוך של ארבע חודשים ככה שאני יודע מה אתה עובר למרות שזה לא קרוב כי אתה מתחרה אבל עדיין אני יכול להבין אותך כי אני באמת מאוד רציני ומשקיע.
אז זה לא נכון שיש הבדל ענק בין מתחרה לבין לא מתחרה כי זה מראה שאתה נתקלת באנשים הלא נכונים.
ואני מספר לך רק חלק מהדברים..
זה לא קל אחי ואני לומד את זה על פי סרטים שאני רואה של פיתוח גוף ודוגמא טובה למשל היא רוני ואני כבר הפנמתי ואני מבין כמה שזה קשה.

השאלה אם ברגע שתכיר בחורה או תקנה לעצמך כלב או תתגייס או וואט אבר אתה תפסיק להתאמן, ולמרבה הצער 99.9 אחוז מהמתאמנים החובבנים מוכיחים שהם פורשים מייד כאשר בא הקושי הראשון.
זה נורא נחמד לאכול על חשבון אימא ואבא, וללכת להתאמן כשכל המחוייבות שלך היא מבחן בביולוגיה, אבל נראה אם כאשר תצטרך לממן לעצמך את התענוג הזה, ותהייה לך עבודה סלאש צבא סלאש כלב סלאש אוסף נחשים ארסיים בארון, אתה לא תעדיף לעשות משהו אחר.
כל מה שכתבת לא סתרת אותי במילה אחת, אמרתי שיש לי הערכה למי שעובד קשה, אבל הערכה גדולה הרבה יותר למי שמחוייב לתחום ברמות כאלה שהוא מצליח לשרוד הכנה לתחרות.
דרך אגב אני לא מכיר אותך ותמיד יכול להיות שתהייה יוצא מהכלל ולכן באמת שיהיה בהצלחה.
אבל בגדול אם כלל המתאמנים אינני חש שיתוף או דמיון במטרות ובדרך החיים שלנו, ושוב בלי להעליב אף אחד - אבל זה פשוט לא אותו דבר.
יכול להיות שאני פסיכי אבל הפעם היחידה שבאמת הרגשתי בסביבה הטבעית שלי עם אנשים שמבינים אותי זה היה בחדר החימום בתחרות האחרונה.
איכשהו למרות הקור מהמזגן והתנאים לא תנאים שהיו לנו שם הרגשתי פשוט טוב להיות שם עם אנשים כמוני. אנשים שיודעים שבמשך 4 חודשים גם נס קפה זה דבר שאתה לא מרשה לעצמך. אנשים שיוציאו את השקל האחרון שלהם על תוסף מזון (או משהו אחר) גם אם זה על חשבון חופשה שנתית, וגם אם זה נוגד כל היגיון. אנשים שמסוגלים לסבול רעב קשה במשך חודשים ועדיין לא לחשוב אפילו בחלום המיליון להישבר. אנשים שבוכים דמעות במכון כושר, אבל לא כשגעון חד שנתי או כתחביב חולף, אלא כדרך חיים, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש. גם כשקשה. גם כשעצוב. גם כשאין חשק. אנשים שלא יושבים בבית ומעבירים ביקורת על כל העולם וסבתא שלו, אלא מביאים את עצמם לשיא שלהם ומוכנים לחלוק את התוצאה באומץ עם כל העולם - למרות שתמיד יהיה החכמולוגים שיהיה להםן מה להגיד.
וההבדל בין החבורה המופלאה הזאת שהייתה איתי בחדר החימום, לבין מתאמנים חובבנים מהיישוב, זה הבדל שאי אפשר בכלל לתאר אותו.
בגלל זה החתימה שלי, ואף אחד לא צריך לראות את עצמו פגוע ממנה.