[ניגרי ענק]

אח, דיבורים על אופנועים תמיד מזכירים לי תקופות יפות
בגיל 16 היה לנו בחור במושבה בשם שי סלם, והוא תלש לכולנו את העיניים כשהופיע יום אחד עם אופנוע "וולף", 50 סמ"ק של סוזוקי.
חדש מהשקיות.
מייד החלטתי שגם אני רוצה.
הייתה לי מלחמה עם אימא שלי שהתנגדה, אבל בהדרגה היא נאלצה להתרכך, בגלל שאבא שלי הוא כריש עולמי, והחליט שגם לו בא על אופנוע.
אז הלכנו לעשות רשיון יחד, ועברנו ביחד את הטסט.
שנתיים היה לי טי אס דאבליו, ובזכותו הייתי מ"המקובלים" בטבריה.
היינו מין חבורה כזאת שרוכבת יחד לכל מקום, איזה שמונה תשעה אופנועים (או יותר נכון "זבובים"), היו עושים לנו הרבה כבוד.
בגיל 18, כשכולם עברו לרכב, אני החלטתי שבא לי להמשיך באופנועים.
עשיתי יחד עם אבא שלי רשיון ל 500 סמק, והיו לנו כמה אופנועים, קאג'יבה דוקאטי (בן :):):):)) ואחר כך ג'י אס אי 500 של סוזוקי. גם אחים שלי עשו רשיונות לאופנוע, תקופה מסויימת היו לנו חמישה אופנועים בחנייה, זה היה די מטורף. באיזה שלב התמסדתי, החלטתי שבא לי על הנוחות של רכב, על המזגן, על המערכת, ובעיקר על הבטיחות. אבל פינה חמה בלב לאופנועים תהייה לי תמיד. הלוואי שפעם יהיה לי מספיק כסף להחזיק בבית איזה אופנוע שטח. תמיד כשאני יוצא לטייל עם אשתי, אני מדמיין איך זה היה להגיע למקומות האלה עם כלי די גלגלי אכזרי ומרושע. בימים הטובים חצינו דיונות והכרנו כל רגב עפר או ביצה בשטחים ההרריים המדהימים של עמק הירדן.