זה כל כך נכון... אבל לא בגלל ההדתבדלות. יותר בגלל ההתמכרות. אני מדבר בשם עצמי - אני פשוט מכור בצורה הכי טוטאלית שאפשר. כבר כמה פעמים מצאתי את עצמי אומר "אני מעדיף למות מאשר להפסיק להתאמן". לא משנה איפה, לא משנה עם מה, אני פשוט אמצא דרך להתאמן - להתנתק מהשגרה, בלי לחשוב מה יקרה אפילו דקה אחרי. לא משנה אם אני מרוצה מהגוף שלי באותו רגע או לא, אם יש לי מוטיבציה או אין, אם אני על 3400 קלוריות או 1400... בטירונות הייתי עושה דברים מגוחכים רק כדי לשמור על שגרת האימונים והתזונה שלי. לא היה אכפת לי שעל חלק מהדברים האלה הייתי עלול להשפט. מה גם שאני לא מסוגל להפסיק להתאמן ליותר משבוע. פשוט לא. אני חייב להרגיש את הכאב, את המאמץ, את הדם זורם. אם אני לא מתאמן אני פשוט מרגיש מת. לא פחות ולא יותר. לקחתי כל כך הרבה החלטות בחיים שלי בגלל הספורט... כשזה מגיע לאימונים ותזונה - תקראו לי מטורף, זה יותר קריטי מכיף, ממוזיקה, מבנות וכמעט מהכל. כשמישהי שוברת לך את הלב, אתה מתגבר אחרי שבוע. כשאתה לא יכול להתאמן - בא לך למות. כמה שהיה לי קשה בשנה האחרונה, אם אתה אחרי אימון טוב וארוחה טובה, מרגיש את הגוף שלך in tune, אתה כב מרגיש הרבה יותר טוב. במובנים מסוימים, האימונים הפכו אותי לסוג של מכונה. ודווקא לא מבחינה פיזית כמו מבחינה נפשית. הספורט הזה, מעבר לזה שהוא לימד אותי המון על החיים וחיזק אותי נפשית גם גרם לי לדבר הבא:
אני אשתמש בצבא כדוגמא בעניין הזה. למרות שאני לא בדיוק "טוחן" בצורה קיצונית, אני מרגיש פשוט מוכן להכל, רק שיתנו לי להתאמן ולשמור על תזונה. תנו לי לסחוב מקררים שעות על גבי שעות, תנו לי לנקות מחסנים, לרוקן מחסניות, תשלחו אותי לאינסוף נסיעות, הכל - רק תנו לי להתאמן ולאכול כמו שצריך. ומספיק שנותנים לי את זה, אני כבר מרגיש מצויין גם בעבודה הכי שחורה. במלים אחרות - כבר מפסיק להיות אכפת לי מעצמי או מאיך שאני מרגיש, העיקר זה להתאמן. ובגלל זה אמרתי שהספורט הזה הופך אנשים למכונות במובנים מסוימים. כאב ראש, דיכאון, נשירת שיער או תחבושות על הידיים - שום דבר לא יעצור אותי מלצעוד כמו רובוט לתוך העולם שלי ולהתאמן כמו מטורף גם כשהכי קשה. העולם שלי, רק שלי. עולם הדדליפטים שלי, עולם תכניות האימונים שלי, עולם המוטיבציה שלי, עולם השיאים שלי, עולם המודלים לחיקוי שלי וכו...
זה לא שאני מוותר על הנאה למען הספורט. כמו שארבל אמר - הספורט הוא ההנאה שלי. אני פשוט לא יכול לקבל סיפוק מהחיים עם הקטע של הספורט לא מתקתק אצלי. כן, אני חולה נפש. רובנו. אם האימון היה חרא או שלא הכל בסדר עם הארוחות - פשוט לא אכפת מכלום. אין מצב שאני לא אשלוף לעצמי שעה אחת בין 7 ל - 12 שבה אני אתן לגוף שלי את הטוב ביותר.
|