ואם אני מצטרף, אישית אני מוכן ל"סבול"(בחיטוב לפחות) לתקופה מסוימת עם האוכל, להגביל את עצמי ולתת את כל מה שיש לי באימונים כדי להגיע לתוצאה הסופית.
כששומרים על מה שיש, או אפילו אם במסה אין בעיה עם צ'יט פעם בשבוע, אני לא אשים זין וכן אני אלך ואשב עם חברים על פיצה או אתפוס לי לילה צלול עם אלכוהול.
יש את אלה, שאובססיבים ואני מבין אותם לחלוטין - מקפידים על התזונה, לא מוכנים לפספס ארוחה ונותנים את מה שיש באימונים, אבל יש מטרה - והולכים עד הסוף עם המטרה הזאת.
זה נהפך להיות חלק מאורח החיים, והאמת זה לגיטימי לגמרי.. אפשר להתפרק פה ושם אבל לא יותר מדי.
עם השנים הבאדיבילדינג קצת ירד לאנשים, כי מתבגרים ולא תמיד יש זמן לזה אז מנסים לאכול כמה נכון שאפשר וללכת לאימון פה ושם.
בגלל זה הרבה אנשים עם פוטנציאל עצום לא לוקחים כמה צעדים קדימה את האימונים שלהם ואת התזונה שלהם, כי זאת החלטה שלהם.. מי שהולך צעד קדימה עם BB - חייב לעשות את המקסימום, זה בראש כבר, פסיכולוגי.
אלכוהול, לאכול במבה, לדפוק גלידה, לשבת על פיצה... כל הדברים האלו יכול להיות שהם פינוקים במקום מסוים, אבל אפשר לחיות בלעדיהם ולאכול דברים אחרים.. לבסוף עם התוצאה הסופית, אתה אומר "וואלה, סחטיין עשיתי את זה" ובא לך לזיין את עצמך.
ובואו נסכם את זה במשפט אחד: המטרה מקדשת את האמצעים.
|