|
אחד הימים המאושרים בחיי! הפעם הבנתי עד כמה הספורט הזה מביא לי אושר
אז ככה, היום התחיל והמשיך רע. בבסיס סבלתי היום מנסיונות חוזרים ונשנים של תפיסות תחת מצד המפקדת שלי ומנהל המטבח שלנו. בזמן שכולם אכלו והיו בהפסקות אני עבדתי כמו חמור - למרות שעל הארוחה לא ויתרתי בכלל (ארגנתי לי ארוחה הרבה יותר טובה מזו שהייתה שם) וגם העבודה נותנת סיפוק ועדיף זה מלשבת ולהשתעמם.
אבל אחרי 7 זה כבר היה יום אחר. הסיפור התחיל בעיקרון עוד אתמול כשאיגור ואני (הוורסיה הירושלמית לגלעד ועומר - אשכרה אותו סיפור כמעט) קבענו להיפגש בחדר כושר "רזים" (שם מעפן ביותר, אני יודע) ליד קניון פסגת זאב. הוא בא לפניי והוא והמאמן קוסטיה (קוסטה למי שמכיר חחח) כבר חיכו לי שמה. הסיפור מתחלק לשתי תדהמות.
תדהמה א':
כשנכנסתי לחדר כושר ראיתי די רחוק ממני בחור חטוב עד העצמות בגופיית פשע צהובה עושה אירובי. חשבתי שזה סתם עוד מישהו שבא להתאמן. פתאום כשהוא ירד מהמכשיר והסתובב (באתי בלי המשקפיים) הוא התחיל להזכיר לי מאד את איגור בפנים. כשהוא הושיט אליי את היד הבנתי מי זה. חברים, אתם הייתם נדהמים אם הייתם רואים את איגור עכשיו (גלעד שגם עקב אם אני לא טועה אחרי החיטוב שלו היה אולי מזיל דמעה של אושר). כשהכרתי אותו לפני 7 שנים הוא היה הילד השמן של הכתה (באמת, זה עוד אחד מהשינויים האלה מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת וטובה יותר). אני לא האמנתי למה שאני רואה: ורידים בכתפיים, הפרדה ברורה בין החזה לצלעות, הפרדה ברורה בין הטרפזים לבין מה שסובב אותם ופיק בבייספס. תאחלו לו בהצלחה כי בקרוב באמת הוא הולך להפיל פה לסתות עם החיטוב שלו.
תדהמה ב':
זה משהו שנצלם בשבוע הבא. וזה: אני מבצע 203.5 קילו דדליפט! אני רציתי פשוט לעצור ולחבק מישהו מרוב שמחה בדרך הביתה. והיה גם קטע מצחיק כשדיברתי עם איגור בטלפון עברו לידי שתי בחורות שוות טילים - איגור מדבר ומדבר עד שפתאום הוא כבר אומר "אנטון, אתה שם?"... בקיצור, שמחה וששון.
|