[יותם טלר]

שימוש בקריאטין בקרב לוחמי הזירה למינהם הינה סוגייה בעייתית.

שימוש בקריאטין יכול בראש ובראשונה לסייע לצבירה פחותה של חומצת חלב לאורך קרב ממושך, וזאת משום שהוא מאפשר לגוף לנצל למשך זמן ארוך יותר את מעגל אספקת האנרגיה האנאירובי א-לקטי (ATP-CrP) ובכך גם לשמר יותר גליקוגן.

בנוסף הוא עשוי לגרום גם לשיפור יכולת הביצוע בקרב מתאגרפים ומתאבקים (משמע אינו רלוונטי עבור לוחמי ג'וג'יטסו) בשל יכולת טובה של השריר לספק כוח מתפרץ וזמין.

הבעיה למעשה מתחילה בתופעת הלוואי השכיחה ביותר של קריאטין מונהידרייט, היא ספיחת הנוזלים.
ברמות הגבוהות של הקרבות התחרותיים, מפחיתים הלוחמים ממשקל גופם על מנת להכנס לקטגוריות משקל נמוכות יותר (ולהיות בייתרון גובה, משקל ו-Reach בהשוואה ליריביהם), לצורך העניין הם עוברים תהליכים דומים למדי למפתחי גוף טרם העלייה לבמה - העמסת ודילול אשלגן, הפחתת אחוז השומן בגוף ועוד (למעט דילול הגליקוגן בו אין להם צורך, ברוב המקרים).
כאן נשאלת השאלה, האם תוספת משקל המים בת ה-0.5 עד 2 ק"ג אותה צוברים רוב צרכני הקריאטין, אכן שווה את יכולת הביצוע המשופרת אותה היא מקנה להם.
כלומר, האם לא יהיה עדיף ללוחם לוותר על הקריאטין ולנסות במקביל להפחית עוד 3-4 ק"ג של שומן ושריר, ולהצליח בכך להתברג לקטגוריית משקל נמוכה יותר.

למתאמנים מן השורה, השימוש בקריאטין לצורך שיפור יכולת האיגרוף אכן שווה ניסיון.