הנה עוד כמה שחשבתי עליהם היום: אני הכי שונא ש....
שני סוגים של פוזרים יצורים:
1) זה שאף פעם לא מוריד את הכובע-מצחייה, גם בחורף, מאחר שזה פריט סטייליסטי שאי אפשר לצאת מהבית בלעדיו, וגם "קניתי אותו ב50$ באמריקה, ממש מציאה, הא?"
2) זה שכל הזמן מסתובב עם סווצ'רט מגעיל כזה עם קפוצ'ון, והקפוצ'ון כל הזמן על הראש שלו, גם כשאין גשם ויש 25 מעלות בחוץ.
תמיד יש את האנשים האלה שבאים אליך פתאום משום מקום, "תגיד, אפשר שיחה?". בד"כ אפשר להתחמק מהם ע"י זה שתגיד להם שאין לך פלפון. הסיטואציה מסתבכת כשהסלולרי שלך נמצא במקום גלוי ואז כבר אי אפשר לשקר על זה. אם אתה בכל זאת לא רוצה להביא את הסלולרי שלך לבן אדם שאתה לא מכיר, אז תצפה לקרצייה שלא תרפה ממך "נו שיחה קצרה, באמא'שך, נו אל תהיה קמצן."
זה הופך לדי אבסורדי אם אתה שם לב שלבן אדם שמבקש ממך שיחה יש סלולרי משלו.
"יש לך פלפון משלך, למה אתה מבקש ממני?"
ואז בא התירוץ שאף פעם לא משתנה: "נו אבל אין לי שיחות / יש לי רק שיחות נכנסות."
מצחיק שהאנשים שמבקשים ממך שיחה בבית ספר/ מקום עבודה וכו' הם תמיד אותם אנשים. ואף פעם אין להם שיחות. ואם אתה לא מוותר ואומר לקרצייה שמבקש/ת ממך שיחה להשיג סלולרי משלה, הוא מתחיל לספר לך סיפורים קורעי-לב על איך "זה נורא דחוף, אחות של אמא שלי בבית חולים ואני חייב להתקשר ולהודיע על זה" וכוליי.... ובסופו של דבר, כשאתה סוף סוף מוותר ומאפשר לו "שיחה קצרה, אם זה כל כך דחוף", זה תמיד נגמר באותה הדרך:
"הלו אבי? אבי? מה נשמע אחי? אתה בא למסיבה מחר? ואיי ואיי ואיי כמה כוסיות יהיה, אתה לא מתאר לעצמך. מה? מה? בטח יהיה די-ג'יי, למה ציפית?...."
וככה איזה 5-10 דקות
