מסכת ברכות דף ו' עמוד א' (עם פירוש רש"י):
תניא: 'אבא בנימין אומר: אלמלי נתנה רשות לעין לראות (כל השדים העומדים לפניו) - אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין'.
אמר אביי: אינהו נפישי מינן, וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא (כשורת חפירה המקפת האוגיא שעושין תחת הגפנים, כמו ששנינו (מועד קטן פ"א מ"א; דף ב) 'אין עושין אוגיות לגפנים' לאסוף שם מים להשקות הגפן; 'כסלא' הוא תלם של מענה המקפת סביב סביב את תל האוגיא, והגפן נטוע בתל; ובריש נדרים (דף ו,ב) 'הדין אוגיא להוי פאה').
אמר רב הונא: כל חד וחד מינן - אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה.
אמר רבא: האי דוחקא דהוי בכלה (פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת שבאין לשמוע דרשה ודומה להם כיושבים דחוקים) - מנייהו הוי; הני ברכי דשלהי (ברכים עייפים) – מנייהו; הני מאני דרבנן דבלו (בגדי התלמידים שבלים מהר והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם) - מחופיא דידהו הני (באין המזיקים ויושבין אצלם ומתחככים בהם; 'חופיא' לשון חופף ומפספס (שבת דף נ
פריי"ר [חיכוך] בלע"ז); כרעי דמנקפן – מנייהו. האי מאן דבעי למידע להו - לייתי קיטמא [אפר] נהילא [מנופה בנפה, דק ביותר] ונהדר אפורייה [סביב למטתו] ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא [כמו סימני רגלי התרנגול]; האי מאן דבעי למחזינהו - ליתי שלייתא דשונרתא (שליית הולד של חתול נקבה) אוכמתא בת אוכמתא [שחורה בת שחורה], בוכרתא (הבכורה לאמה) בת בוכרתא (ואף אמה היתה בכורה), ולקליה בנורא ולשחקיה ולימלי עיניה מניה (ישים ממנה מעט בעיניו; כל לשון נתינה בעין קורהו בלשון גמרא לשון 'מלוי' לפי שבדבר מועט הוא מלא) וחזי להו, ולשדייה [ויעשה כך: יכניס אותו] בגובתא דפרזלא (קנה חלול של ברזל) ולחתמיה (לקנה) בגושפנקא דפרזלא (בחותם של ברזל: דבמידי דצייר וחתים לית להו רשותא, כדאמרינן ב'כל הבשר' בשחיטת חולין (דף קה,ב)) דילמא גנבי מניה, ולחתום פומיה כי היכי דלא ליתזק.
רב ביבי בר אביי עבד הכי, חזא ואתזק; בעו רבנן רחמי עליה ואתסי [התרפא].