[Eli]

בפלס"ר אמרו שהוא איש של שקט. כשהוא מגיע לגזרה, הלחימה בה פוסקת. אפילו כשתיצפת על יוחמור והיה משוכנע שסוף-סוף הזדמנה תחת עיניו חוליית מחבלים, התברר שהיו אלה שלושה שיכורים לבנונים, לא מזיקים. בכל פעם שירד ממוצב, מספרים חבריו ליחידה, הלחימה העזה הייתה מתחדשת. "איך הייתי יכול להמשיך ככה?", שואל שגב, "לשבת בכל פעם מחדש בתצפית ולראות מרחוק את החברים שלי הלוחמים מתקדמים בחושך הלבנוני, מסתכנים, בעוד אני נשאר מאחור. החלטתי שאני חייב להיות בצד השני".

אבל אז קרה אסון, לפני חמש שנים בדיוק. שגב עצמו היה אמור להיות על טיסת המוות למוצב דלעת, כששני מסוקי היסעור התנגשו מעל שאר-ישוב. ברגע האחרון הופיע חברו הטוב, מש"ק המודיעין שחר קיסוס, עם תיק ארוז, ביקש לעלות על המסוק במחניים במקומו. שגב נשאר מאחור. "היינו כבר חזרה בבסיס, כשפתאום נשמעה אזעקה, הקפצה", הוא מספר, "רצנו לקמ"נייה, התיישבנו וחיכינו. הדיווח הראשוני כבר קבע ששני מסוקים התפוצצו סמוך לגבול. לקח זמן עד שמישהו מאתנו קלט פתאום, וצעק ששחר על אחד המסוקים האלה. המפקד שלי קפץ מיד לג'יפ ונסע לכיוון. ניסיתי לעלות אתו, אבל הוא דחף אותי במכה חזקה למטה וצעק 'זה לא בשבילך לראות דברים כאלה'. לפנות בוקר המפקד שלנו חזר, סיפר שמצא את התיק של שחר, אמר שהוא כנראה מת. בבוקר הגעתי לבית-ההלוויות בתל-אביב, הסתובבתי בין גופות הרוגי האסון לזהות את שחר. אני זוכר את העיניים החלולות שלו. הוא היה חבר צמוד-צמוד, איש כל-כך טוב, ואמא שלו נפטרה כשהוא היה קטן, ורק שבוע לפני האסון הוא כתב לראש המועצה האזורית שלו שצריך להקים חלקת קבר צבאית ביישוב. שחר היה הראשון שנקבר בחלקה הזו". שנה וחצי מאוחר יותר עשה שגב קפיצה נוספת בדרך להגשמת החלום. סא"ל תמיר ידעי, רל"ש סגן הרמטכ"ל דאז, הפך שולחנות בשבילו, שכנע את הבוס, האלוף מתן וילנאי, ובניגוד לכל הכללים דאג ששגב יזכה לצאת למסלול קצונה קרבי. כשסיים בה"ד 1, סא"ל חגי מרדכי, רל"ש הרמטכ"ל כיום ומפקד 'אגוז' דאז, התעקש לקלוט אותו אצלו ומינה אותו לע' קמ"ן 'אגוז', וחודשים ספורים אחר-כך לקמ"ן היחידה. באותה תקופה החל שגב להצטרף למבצעים. מאז ועד היום, הוא אומר, החיוך לא יורד משפתיו.

אבל החיוך הזה ירד פעם אחת. כשחברו, סגן רועי קלר, נהרג במבצע של 'אגוז' בסוג'וד, ביוני 99'. שגב הוא שתכנן את המבצע. "זה קרע אותי מבפנים", הוא מספר. "ידענו שהמחבלים יגיעו, ידענו בדיוק איך הם יגיעו, מאיזה כיוון, באיזה שביל עיזים. הם פשוט הגיעו מוקדם מדיי". מכת האש הראשונה הייתה של המחבלים. שנה נוספת חלפה, ושגב קיבל תחת פיקודו צוות לוחמים. אלה מספרים היום איך חששו בטירונות, התקשו להבין איך אדם קטוע-יד יהיה מסוגל להוביל אותם בפעילות מבצעית בלב שטח אויב. כמה מהם אפילו ביקשו לעבור מחלקה. הם מודים גם שההתחלה הייתה קשה, כמעט בלתי נסבלת. "האיש הזה אף פעם לא לחוץ-בית", מספר סמל יוסי, "תמיד בזולא שלו היה מושך זמן בבסיס, כשכל הצוותים האחרים היו כבר בבית. הוא אף פעם לא נשבר, לא מתלונן, עקשן כזה, עושה פשוטו כמשמעו.

"בתור חייל זה מרגיז אותך, אבל גם מדרבן. כשאתה חייל של אדם כזה, אתה משתדל יותר. כשאתה רואה איך הוא מתמודד עם הכול, אתה לא יכול לעשות לעצמך הנחות. כל מבט קטן של אי-שביעות-רצון ממנו גרם לנו להתאמץ יותר. מפק"צים בטירונות לא עושים בדרך כלל את כל מה שהחיילים שלהם עושים, לא לוקחים על עצמם משקלים מלאים במסעות, למשל. אבל אצלו הדוגמה האישית זה דבר קדוש. "בהתחלה היינו נזהרים לא לומר לידו דברים רגישים, לא ללטוש מבטים. הוא רמז שאסור להזכיר את עניין היד. לא היה לנו מושג אם זו פציעה שקרתה לו בצבא או לא. היינו מדברים על זה בינינו, אבל תמיד פחדנו לשאול. רק באמצע המסלול, כשפתאום בפעם הראשונה הוא הוריד לידנו חולצה וראינו את הכתף שלו, הרגשנו שנשבר הדיסטנס, שיקיר מסמן לנו שהוא מרגיש אתנו חופשי". "למה אני צריך לדבר על זה?", מתעקש שגב. "אם אני אזכיר את זה, זה יהפוך לתכונה המרכזית שלי. וזה לא". "רק פעם אחת הוא דיבר על עצמו", נזכר יוסי. "זה היה כשעשינו פאק מחלקתי באמינות, רימינו. הוא הריץ אותנו על גבעה עשרות פעמים. בפעם האחרונה כשהגענו למעלה בעצבים, הוא היה שם, על הפסגה, שתק כמה שניות, ואז הקדים ואמר שזו הפעם הראשונה, היחידה והאחרונה שבה הוא ידבר על עצמו. אחר-כך הסביר שהוא יכול היה לבחור בחיים שלו באחת משתי דרכים, הדרך הקלה והדרך הקשה. הוא סיפר על הבחירה, נתן לנו להרגיש עד כמה אנחנו חיפפנו. מה שהיה שם בשיחה הזו באותו יום, השפיע עלינו מאוד". רק בשלהי השירות הפגין שגב מעט יותר פתיחָת מול החיילים. הוא התערב אתם שמי מהם שיצליח לעשות בוחן מסלול של 'אגוז' עם יד אחת, יקבל חמשוש. כמה מהם ניסו, אף אחד לא הצליח. בתרגילים, כשהיה מדמה עצמו לפצוע, היה צועק שעפה לו היד. הם, מצדם, צחקו שמצב שתיים, אצלו, זה עם יד אחת ועם הזין. צה"ל כבר היה באותם ימים מחוץ ללבנון, את עיקר הפעילות המבצעית עשה שגב עם חייליו בשטחים. "בהדרגה הבנתי שמה שחשוב לי בעיקר", הוא מספר, "זה להפוך את הצבא שלי לשליחות חברתית. יותר מאשר המשימות הביטחוניות או השאיפה להיתקלויות עם מחבלים, רציתי לעשות משהו אחר, להטמיע בחיילים גישה ערכית, לחנך. החיילים האלה באים בחלקם הגדול ממערכת חינוך כושלת, מחברה שהערכים שלה התערערו, שאיבדה המון. הבנתי פתאום שיש לי הזדמנות לדפוק להם חזק את הקופסה, לשנות אותם. זה הרבה יותר חשוב מלהרוג מחבלים. כמפקד צוות בהתחלה נדמה לך שכשהרגת שני מחבלים, שינית את העולם, אבל לא. ממילא הסכסוך הזה הרי לא יסתיים באמצעים צבאיים, ואם משהו יפרק אותנו, זה ההתפוררות של החברה".

הלחימה בפלסטינים השפיעה עליו עמוקות. "אתה שוכב בהר עיבל במארב ליד שכם", הוא מספר, "המודיעין מדווח לך שצפוי לעבור שם מבוקש בדרך לפיגוע. שתיים בלילה, פתאום מגיחים שני גברים, הולכים בציר שבו אסור להם בשום פנים אופן להסתובב, אזור בו מניחים באופן קבוע מטענים. אתה מתקרב אליהם, עשרה מטר מהם, על-פי פקודות הפתיחה באש מותר לך לירות לעברם, אבל אתה מחליט באופן אישי לא לירות. שיקול דעת. אחר-כך אתה מגלה שבאמת מדובר באנשים מסכנים, אתה רואה את הניילון של הפיתות, שקית האוכל הקטנה שלהם, שני אנשים שהולכים לחפש עבודה. "וכשהמודיעין אומר שצפוי לעבור שם מחבל בתחפושת, ואז עוברות מולך באמצע הלילה שלוש נשים פלסטיניות. אתה כבר פותח נצרות, מתחיל לשבור את הראש, האם ייתכן שמדובר במתאבד בשמלה. כל הזמן מקנן בך ספק. ובשדות קלקיליה אתה רואה את הערוגות העלובות של המקומיים, 20 מטר על 30 חלקה של כרוב, ואתה מקפיד שחיילים שלך לא ידרכו על זה, לא ירמסו. זה תלוי רק בך ובדרך שבה תעצב אותם. זו מציאות מאוד קשה.

"אני אישית מרגיש לא בנוח עם התרבות הזאת של 'להוריד מחבלים', עם הטרמינולוגיה ועם האובססיה. גם וידוא הריגה זה מעוות, אפילו כשמדובר בחוליה הנמצאת בדרכה לפיגוע. זה לא מתיישב עם אמות המוסר, שאני רוצה לחיות לפיהן. זה אמנם נוח לומר 'אנחנו באנו לחסל', כי זה מניע חיילים, מלהיב אותם, זה לכאורה סקסי וגברי, אבל זו הדרך הקלה, דרך שמגדלת דור של מבוגרים כוחניים מאוד, שלא מקנן בהם ספק לגבי כלום". את הערכים הללו שגב מנסה להנחיל גם למאות ילדים ממשפחות מצוקה בנגב, שאותם הוא מדריך בקורסי כושר קרבי והכנה לגיוס. צעירים בתל-אביב משלמים מאות שקלים בחודש עבור קורס שכזה, אך שגב מעביר אותם בהתנדבות במסגרת פרויקט 'אחריי'. בערבים הוא מסתובב ברחבי הארץ ומרצה בסניפים של בני-עקיבא, בכינוסים של נוער מתנועות השמאל, אוסף אחריו עדת מעריצים. בחודש שעבר, כשגעשה הארץ סביב מכתב הקצינים שנחשף במוסף זה, ובו קריאה לסרב לשירות בשטחים, הוא הזדעק והצטרף לתנועת הנגד. "אני נעלבתי מהמכתב הזה, הרבה מאוד קצינים ולוחמים נפגעו ממנו", אומר שגב, "החיילים שלי ואני עבדנו בשטחים תחת סיכון חיים. היינו שם כל הזמן, ולא נתקלנו בתופעות שמוזכרות במכתב. אם יש כאלה, הן חריגות ביותר. בסך הכול הצבא פועל בהומניות, זה צבא מוסרי, אין לי ספק בזה, והקצינים האלה, במקום להסביר כמה המצב גרוע, צריכים להיות שם בפנים ולעשות. לשנות מבפנים כקצינים, שמעצבים נכון את החיילים שלהם ומקפידים על התנהגות נכונה. "הרי הפעילות בשטח איי צריכה להעלות בכל לוחם הרבה שאלות. הקצינים האיכותיים והערכיים צריכים להיות שם בשטח כדי לקבל את ההחלטות ולהתעקש על הדרך הנכונה. השתמטות ונטישה זו הדרך הקלה, זו תבוסתנות מסוכנת. מותר להתווכח על הכיוון של הספינה, אבל צריך לעשות את זה עם משוט ביד תוך כדי זה שאתה חותר. מבחינת החיילים שיושבים עכשיו במחסומים ושומרים שמונה-שמונה, או שוכבים במארבים, קריאת המכתב הייתה סטירת לחי מצלצלת".

גם על שביתת הנכים יש לשגב דעה שלילית נחרצת. "אני לא מזדהה עם המאבק הזה", הוא אומר. "אם היה מאבק לשוויון הזדמנויות בעבודה, למשל, מאבק למען חוק שיבטיח תנאים פיזיים והשתלבות של כל עובד בכיסא גלגלים, הייתי מצטרף אליו. הייתי מצטרף למאבק חברתי צודק, אבל כשנלחמים למען כסף ודורשים אותו במזומן, וצועקים 'מגיע לי, כי אני כזה', זו פוליטיקה של בכיינות, וזה בטוח לא הפתרון. אני לא יכול להזדהות עם זה". אתה לא חריף מדיי? יש שם בין המפגינים הרבה אנשים אינטליגנטים ורהוטים, שיכולים להתמודד, שיכולים להשתלב בעבודה. יש שם אנשים שצריכים לקחת אחריות על עצמם. למה אדם שהוא נכה מילדות, ומתוך בחירה הביא לעולם ארבעה ילדים, כשהוא מודע למצבו, דורש מהמדינה לממן אותו? למה אין לו אחריות אישית? המאבק של האנשים האלה עוסק בקצבת הנכות. ממה שאני מבין, זה קצת דמגוגי, משום שיש קצבאות נוספות לכל אחד מהם. יש גם משפחה וקהילה שצריכות לקחת אחריות. אני לא רוצה לשפוט אף אחד, אני רק אומר מה שאני מצפה מעצמי, ואומר שמוגבלות לא צריכה לתת לך אוטומטית כרטיס הנחות לחברה. אתה מנסה בכוח לא להיות חלק מציבור הנכים? אולי, לא במודע. לא יודע. אני רוצה להאמין שזה לא קשור.

ביום שבו פשט שגב את המדים ויצא לחופשה הגדולה, הוא כינס את החיילים שלו. "הייתי מחבק את כולכם", אמר, "אבל יש לי רק יד אחת". אחר-כך הוא ניגש לראיון ביחידת הסוכנים של אמ"ן, יחידה 504. "הפסיכולוג שם אמר לי 'אתה שורף את עצמך מעבר ליכולות, אתה תקרוס בסוף'. לך תשכנע פסיכולוג צבאי כזה שהוא פשוט לא מכיר אותך. עזבתי את האופציה". אחר-כך יצא להקיף את הארץ והזדמן לראשונה בחייו לתל-חי. הוא עמד למרגלות האריה השואג, התבונן בשתיקה, ניסה לשווא להסביר לסקרנים שנקלע לשם במקרה, ושבינו לבין טרומפלדור אין דבר משותף. "כמו שאין אחווה בין כל הלוחמים הבלונדינים, למה שתהיה אחווה בין אלה קטועי-היד".

במקור מתוך http://www.yehida.org/modules.php?na...wtopic&p=23527