[Eli]

פורסם במקור על ידי zidan

תגידו גם לכם יושב על המצפון,שכל הקרביים קורעים תתחת ואתם "מתחמקים"?(למרות שזה בניגוד לרצונכם).
זה יושב על המצפון חבל על הזמן..
"בניגוד לרצונכם"=בעיות כלשהם שמצריכות חתימה של אמא,בעיות רפואיות שניסתם להגיד שהן לא אמורות להפריע, אבל הצבא לא מוכן להקשיב,וכל מה שלא קשור אליכם ובגללו אתם לא יכולים ללכת לקרבי.

קשה מאוד עד בלתי אפשרי למנוע ממישהו ללכת לקרבי. תבוא עם מנטליות של "אני מהבקו"ם מתפנה רק לקרבי" ויתנו לך. אני העליתי מ-64 ל-97, ולי לא חסרה יד כמו לסרן יקיר שגב.

הנה הכתבה משבע ימים, שמישהו העלה לאינטרנט:

פורסם בתאריך: 22/2/2002, בעיתון ידיעות אחרונות, במוסף בשבעה ימים, ע"י הכתב רון לשם. סיפור מרגש. קריאה מהנה.

טרומפלדור? תעשו לו טובה

סרן יקיר שגב השתחרר מצה"ל, אחרי שפיקד על צוות לוחמים בסיירת 'אגוז'. לפני זה הוא היה קצין מודיעין בסיירת, מצטיין הרמטכ"ל ביום העצמאות, מצטיין בבה"ד 1, מש"ק מודיעין בלבנון ואלוף הסיירת בטיפוס על חבל. את כל אלה הוא עשה ביד אחת ועם פרופיל 21. שגב, שאיבד את ידו השמאלית בתאונת דרכים בגיל שלוש, סירב כל החיים להתייחס אל עצמו כאל נכה. לקח לו זמן לשכנע גם את צה"ל בזה. בראיון 7'ל ימים' הוא מדבר על ההתמודדות האישית, על מכתב הקצינים וגם על שביתת הנכים

מאת רון לשם כשיקיר ששגב התייצב מול חברי הוועדה הצבאית לשימוש בנשק ע"י חריגים, זרקו אותו מכל המדרגות. עם יד אחת אמרו לו, אין סיכוי שנאשר לך לשאת רובה. הסבירו שהוא לא יהיה מסוגל לדרוך, התעקשו שזה לא חוקי, שחייל מתנדב עם פרופיל רפואי 21 לא רשאי להצטרף למארבים, בוודאי לא לפקד על לוחמים בסיירת. שגב ביקש מהם להמתין רגע.

"יצאתי מהחדר ורצתי לצומת", הוא מספר. "תפסתי את החייל הראשון שראיתי, אחד מגולני שניסה לעצור טרמפ. אמרתי לו 'אחי, תביא שנייה את הנשק'. לפני שהוא קלט מה קורה, תפסתי אותו בכוח. נכנסתי לחדר וירדתי למצב ירי. הראיתי להם איך אני שם את הקת בבית-השחי ודורך. אמרתי כשאצא למבצעים בלבנון, הנשק ממילא תמיד עם כדור בקנה.

ניסיתי להסביר שכבר שכבר שנה וחצי, כחייל צעיר, אני עושה מטווחים באופן לא רשמי. עכשיו אני רק זקוק לחותמת שלהם כדי לצאת לקורס קצינים קרבי. הם לגמרי לא הבינו. זו וועדה שמטפלת כמעט תמיד בג'ובניקים שמבקשים פטור מנשק כדי להשתחרר משמירות, לא להפך. בסוף חתמו על הטופס, כמובן. אני אף פעם לא מוותר".

חצי שנה מאוחר יותר שגב כבר שכב בבוץ של הסלוקי, מחופש לשיח לבנוני. בדרך נאלץ לפרוץ בלהט לחדרו של סגן הרמטכ"ל, לשמוע מראש ענף חי"ר במפקדת זרוע היבשה שאין לו סיכוי לשרוד שבועיים בבה"ד 1, לסיים בה"ד 1 בהצטיינות, לקבל אות מצטיין גם בהשלמת קציני מודיעין, להיבחר כמצטיין הרמטכ"ל ביום העצמאות ולהישבע באוזני כל מי שנקרה בדרכו שהוא עוד יפקד על לוחמים בסיירת. עכשיו, כשמאחוריו שנה כמפקד בבית-הספר לקצינים ושנה וחצי כמפקד צוות ב'אגוז', הוא יצא לחופשה ארוכה מצה"ל.
החופשה הזו התחילה בטיול רגלי לבד בקו מטולה-אילת, עם תרמיל על הגב ואוהל סיירים. הוא נעלם לחודש ימים. בדרך הגשים את כל החלומות מהילדות, טיפוס הרים, סנפלינג, סקי מים, סקי שלג, רולר-בליידס. כשמיצה גם את זה, פנה לממש את התכנית שלשמה עזב את היחידה: עבודה עם נוער במצוקה והדרכה במדרשה למנהיגות, מכינה קדם-צבאית בכפר-אדומים. הכול בהתנדבות. בכל מקום שבו עבר לאורך המסע, הותיר אנשים פעורי פה. "זה לא בגלל שהוא מטפס על חבל הכי מהר ביחידה", מסביר סמל יוסי, ששירת כקשר של שגב וכיום מפקד על טירוני 'אגוז'. "זה גם לא בגלל שהוא עושה שישים שכיבות שמיכה ביד אחת. מהיכולות הפיזיות שלו אף אחד כבר לא מתרגש. נכון שלראות אותו עובר קיר בטון גדול, נתפס ומזנק, זה מטורף. גם כשהוא יורה צרורות, ואז מתהפך בשכיבה ומחליף תוך שנייה מחסנית, כולם משפשפים את העיניים. או כשהוא לוקח בקבוק קולה גדול סגור, מחזיק אותו באוויר בשתי אצבעות ועם שתיים אחרות מצליח לפתוח את הפקק, זה נותן קנה-מידה לכוח האדיר שלו. זה בן-אדם שבמשך שש שנות שירות בצה"ל לא קיבל גימ"ל אחד. זה הכול מרשים, אבל זה לא העיקר.

זה קרה כששגב היה בן שלוש. תאונת דרכים בדרך חזרה מחופשה משפחתית על שפת הכינרת. "תמיד העדפתי לא לשאול", הוא אומר. "אין לי מושג מה בדיוק השתבש שם, מי היה אשם בתאונה, האם אפשר היה להציל את היד, אולי הרופאים טעו, האם עשו את זה בשטח או בבית-החולים, האם ההורים שלי מאשימים את עצמם. פעם מישהו ניסה לרמוז לי שהרכב נסע מהר מידי, אמרתי שאני לא רוצה לשמוע. זה מיותר מבחינתי לדעת. מה הטעם לדון בזה עכשיו". בכל זאת, זה עניין מרכזי בחיים שלך, הנכות. בחיים לא אמרתי את המילה הזאת. איזו מילה? נכה. לא אמרתי על עצמי כזה דבר. לא רוצה להיכנס למצב נפשי כזה. לא כועס, לא דואג, לא רוצה להיות רגשן. אתה חושב שגם הסביבה לא רואה בך נכה? תלוי מי. ילדים, למשל, תמיד מסתכלים, נועצים בי עיניים ואחר-כך בורחים, מתרחקים, מתחבאים מאחורי אבא. ילדים זה הכי כואב. או אישה מבוגרת, שניגשת אליי באוטובוס להציע לי עזרה עם התיק, לפנות לי מקום. זה מעצבן, אני אומר לעצמי, אישה חלשה, אם היה לה מושג מאיפה באתי, מה עשיתי באמצע לבנון לפני כמה שעות, היא לא הייתה מרחמת.

מבחינתי, מאז שלימדתי את עצמי לקשור שרוכי נעליים ביד אחת בגיל 12, אני עושה הכול. מה אתה לא עושה? הדבר היחיד שאני לא מסוגל לעשות, זה למחוא כפיים. לפעמים נורא בא לי, אני ממש מרגיש שאני חייב לקום ולמחוא כפיים, אבל לא יכול. חוץ מזה, לגמרי הכול. נוהג, נלחם, עושה אהבה. לא בסדר הזה, כמובן. תאמין לי שמישהו שמן שלא מסוגל לרוץ, הוא אדם מוגבל גופנית הרבה יותר ממני, למשל.

שגב, בן 25, הוא בן לשני מורים. מאז התגרשו הוריו, לקח על עצמו את הטיפול באחיו הקטן, כיום בן 20, לוחם ביחידה 669, שיסיים בקרוב קורס קצינים. "כשהייתי קטן", הוא מספר, "ההורים שלי אמרו לי תמיד 'אתה לא תוכל להיות פועל בבית-חרושת, אז אתה מוכרח להיות אינטליגנט עם ציונים מעולים'. הייתי ילד מאוד תחרותי, מאוד עקשן. בכל תחרות אזוטרית הייתי חייב להגיע ראשון. אם מישהו היה מקבל נקודה מעליי במבחן, זה היה הורג אותי. מאז גיל 13 לא הפסקתי לרוץ. כל יום, רץ עד סוף העולם, גם באמצע החורף. הייתי קם בחמש בבוקר, לפני בית-ספר, רץ שעתיים רצוף. אחר-כך גם בערב". "בכיתה י"א כשכל הבנים התחילו לקבל זימונים לגיבושים, התייצבתי לצו ראשון. הרופא מיד נתן לי פטור. ירדתי לקומה למטה להתנדב. אמרו לי 'תבחר בין הקריה לשלישות'. בתעודת הפטור שלי כתבו 'ללא טירונות, ללא תורנויות, ללא שמירות, ללא מסדרים, ללא הפעלת נשק, ללא נהיגה'. אני מסתובב אתה עד היום, מראה לחיילים שלי בתור בדיחה.

יום אחד, חילקו בבית-הספר שלנו מודעות עם ציור של הבופור. 'אם אתה מחפש שירות מעניין ומלא אתגרים, להיות חלק ממשפחה, בוא להצטרף לסיירת גולני', והשאירו תא-דואר. כתבתי מכתב, הסברתי שאני ספורטאי מצטיין, שחשוב לי להיות לוחם. מפקד הסיירת, ארז נהיר, השיב לי שלצערו זה לא אפשרי, אבל הזמין אותי לביקור והציע שאשתלב בתפקידים אחרים אצלו. באתי. נתנו לי לירות בעוזי, הפגישו אותי עם החיילים. אחר-כך הוא הסיע אותי חזרה ברכב שלו, וכל הדרך התמקחנו. אמרתי לו שאני אהיה לוחם, נקודה. בסוף התפשרנו, בשלב ראשון, שאגיע כמש"ק מודיעין. הוא הבטיח שאוכל בזמני הפנוי להצטרף לאימונים עם הצוותים הלוחמים, ואמר שיסכים להכניס אותי ללבנון. זה היה צעד מדהים, כי זה לא היה חוקי. אסור להכניס חיילים עם פרופיל 21 לשטח לבנון. "הוועדה הרפואית אמרה 'על גופתנו, מש"ק מודיעין אתה לא תהיה, אין סיכוי שתגיע ליחידת שדה'. שלחתי מכתבים לרמטכ"ל, לסגן הרמטכ"ל, לאלוף פיקוד צפון. האלוף עמירם לוין הרים טלפון לקצין רפואה ראשי ואמר לו 'עזבו אתכם מהשטויות שלכם, תן לילד להגיע'. ככה גייסו אותי, בלי טירונות, בלי כלום". שגב התייצב ביחידה בנובמבר 95', בימים שלאחר רצח רבין. "החיילים בפלס"ר גולני היו משוכנעים שאני סוכן של המשטרה הצבאית", מספר שגב, "שבא לחדור למאפיה הדתית שלהם ולאתר מעורבים בקנוניה". הלוחמים ביחידה התקשו להאמין איך מש"ק המודיעין הצעיר מתייצב ביוזמתו כל לילה לאימונים המתישים. כשיצאו למסע כומתה בן 45 ק"מ, הוא היה שם. כשיצאו למסע של 90 ק"מ, גם כן.

הם מספרים שהוא היה מופנם, לא דיבר עם אף אחד, לא ידע את שמותיהם אפילו. היה קופץ למשאית בהיחבא, משתדל לא למשוך תשומת-לב ומתאמן. מסעות, ניווטים, תרגילי חי"ר, שבוע הסתערות, לחימה בשטח בנוי, שגב היה משתתף בכול. אחרי ארבעה חודשים נכנס בפעם הראשונה ללבנון. ברחבת ההתאספות של השיירות העולות למוצבים החודרים, שגב היה מוכרח להסתתר היטב. "אם מפקד השיירה מהשריון היה רואה אותי, היה מתחיל לשאול שאלות ומשאיר אותי בארץ", הוא מסביר. כך, לקראת כל מבצע, היה מתייצב במוצבים השונים, משקיף ולומד את הגזרה. "חודש שלם ישבתי על גג הבופור, למשל", הוא נזכר, "בתוך פחון קטן על גג המבצר הישן, הייתי משקיף על נבטייה. בדיעבד, זה היה מפחיד ומטופש, לשבת שם עם מוניטור קטן, שדולק בלילה כמו מנורה. כל מחבל עם טיל כתף קטן בכפר ארנון היה יכול להוריד אותנו".