[יותם טלר]

פורסם במקור על ידי Kachok

אין דבר כזה שבפעילות אירובית מעל דופק מסויים זה הופך לאנאירובי,זה פשוט לא הגיוני ולא קיימת חיה כזו

ככל הנראה הבחור שכתב את הדברים לא הייטיב להתנסח וגרם לך לחשוב שדבריו חסרי ביסוס, אך למעשה אין הדבר מדויק:

קיימים 3 מסלולי אספקת אנרגיה לתאי השריר, אשר פועלים כולם במקביל אך בדומיננטיות משתנה.
1. המסלול האנאירובי-פוספוגני (CreP, קריאטין פוספט כמחדש מלאי ה-ATP)
2. המסלול האנאירובי-גליקוליטי (שימוש בגליקוגן למילוי מאגרי ה-ATP)
3. המסלול האירובי (שימוש בגליקוגן ושומן למילוי מאגרי ה-ATP)

בעת פעילות אירובית ממושכת, אנו שואפים שהמסלול האירובי יספק אנרגיה בדומיננטיות גבוהה יחסית, משום שהוא מגייס את שומני הגוף כמקור לאנרגיה ואינו גורם להצטברות חומצת חלב, המאטה את ביצועינו ופוגמת בהתאוששות.

בשלב מסוים במהלך הפעילות (ובמהירות רבה יותר ככל שנעלה את דופק הפעילות), נגיע למצב בו המנגנון האירובי לבדו אינו מצליח לענות על הדרישה האנרגטית של הגוף, והוא נאלץ לשלב גם את המנגנון האנאירובי-לקטי, הגליקוליזה האנאירובית. במצב שכזה אנו למעשה במובן מסוים נבצע "עבודה אנאירובית" כפי שהגדיר אותה אחד הכותבים כאן בפוסט, משום שנעשה שימוש גם מסלול אספקת אנרגיה שאינו תלוי חמצן.

אגב, המעבר לשימוש חלקי במנגנון הגליקוליטי הינו גם הסיבה שאנו מגיעים בסופו של דבר לחוסר יכולת להמשיך במאמץ אירובי. זאת משום שהמסלול האנאירובי לקטי, כשמו כן הוא - גורם ליצירת חומצת חלב (Lactic-Acid), המצטברת לה לאיטה במחזור הדם, וכאשר המערכת הקרדיו-וסקולרית שלנו כבר לא תצליח לספק אנרגיה במסלול האירובי בכמות מספקת, אנו ניעזר יתר על המידה במסלול האנאירובי לקטי - וקצב ייצור חומצת החלב בגוף יעלה על קצב פינויה.

יותם.