[יותם טלר]

גירוי (Trigger)
כולנו מבינים שאימוני התנגדות הם חיוניים לגדילת רקמת השריר. עד היום, שום גלולת "שב על התחת ותגדל ותתחטב" לא הומצאה. הסיבה היא שמספר שינויים הכרחיים לתהליך הגדילה מתרחשים מקומית ברקמת השריר בעת פעילות אינטנסיבית. בלא שינויים מוקדמים אלו, קשה עד בלתי אפשרי לגרות את הגדילה להתרחש. כך שלמטרותינו שלנו, אנו נתחיל כאן. אימון הוא גורם הגירוי בתהליך האנאבולי. ליתר דיוק, הנזק התאי המקומי שנגרם כתוצאה מאימון המשקולות הוא זה שישלח אותנו במורד הדרך לאנאבוליזם. הגוף יגיב בתיקון הנזק, ותוך התהליך ינסה להסתגל לנסיבות החדשות על ידי התחזקות. גדילת השריר תמיד תהיה תהליך מעגלי, בו יש לקחת צעד אחד אחורה (נזק תאי) בכדי שנוכל לקחת שני צעדים קדימה (יצירת סיבים חדשים).




שלב 2: הפעלת רקמה מקומית
שלב 2 מאופיין בהפרשה מוגברת של גורמי גדילה ורגישות רקמתית להורמונים אנאבוליים. לאלו שתהו מדוע סמים אנאבוליים לא ישפיעו כראוי בלא אימונים, ימצאו את תשובתם כאן. במילים פשוטות, שריריכם צריכים להיות "משופעלים" בכדי לקלוט את השפעותיהם של סמים אלו קודם. דרך אחת בה הגוף משיג מטרה זאת היא להגביר את צפיפותם של רצפטורים מסוימים באותם שרירים ספציפיים (סיבים למעשה) שיש להתחיל בהם תהליך תיקון. אלו כוללים, בין היתר, רצפטורי אנדרוגנים, IGF-1, MGF ואינסולין. נזק שרירי כתוצאה ממתיחה והתגובה לשלב הראשון של הנזק, שניהם גורמי מפתח בתהליך. וויסות צפיפותם של הרצפטורים הינו חשוב, משום שהוא מונע מההורמונים האנאבוליים מלגרום לגדילת רקמת השריר במקומות בו היא אינה נחוצה לגוף. אם כן, צפיפות הרצפטורים מהווה כוח מווסת שהינו רב עצמה על פעילותם הפרמקולוגית של הסטרואידים לא פחות מאשר המינון של אותם סמים עצמם.


כדי להכניס לפרספקטיבה, עלינו לזכור שישנם שני רכיבים שונים שיוצרים אינטראקציה עוד בטרם נשלח מסר כלשהו האומר לתא השריר להגביר גדילה.מצד אחד יש לנו הורמון או גורם גדילה, כגון טסטוסטרון, IGF-1, MGF או אינסולין, ומהצד השני יש לנו את הרצפטור התואם שלו. מתן אקסגוני (ממקור חיצוני) של סמים אנאבוליים מסייע ליצירת אות חזק יותר מצד האנאבולים וזיהוי טוב יותר מצד הרצפטורים, על ידי סיפוק כמות רבה יותר של הורמונים וגורמי גדילה המתפקדים כשליחים (מן הסתם) . ככל שיש יותר הורמונים וגורמי גדילה בקרבת התא, כך יהיו קשרים רבים יותר והפעלה טובה יותר של הרצפטורים יתרחשו. עם זאת, בל לנו מלשכוח, שנוכחות מוגברת של רצפטורים (במקום נוכחות מוגברת של הורמונים) יכולה אף היא לסייע להתרחשות התהליך. משמעות רצטפטורים רבים יותר, היא שההורמונים הקיימים ימצאו אותם מהר יותר. קשרים מהירים יותר משמעו שה"מסר" האנאבולי נשלח מהר יותר וברגע שהושלם – יוכל השליח האנאבולי להמשיך הלאה מהר יותר, ולמצוא רצפטורים נוספים לשלוח להם את מסר נוסף, בטרם יתפרק על ידי אנזימים. השורה התחתונה היא למעשה כמה אותות אנאבוליים ניתן לשלוח בפרק זמן קצוב, ושני צידי המשווה (ההורמונים והרצפטורים) משחקים תפקיד חשוב באותה מידה.


בעוד מצד אחד יש לנו רגישות רקמתית מוגברת להורמונים אנאבוליים וגורמי גדילה, בעת שלב הפעלת הרקמה המקומית חיונית לכשעצמה היא הפרשה מקומית מוגברת של הגורמים האנאבוליים עצמם. זה כולל UGF-1, MGF, FGF, HGF, TNF, IL-1, ו-IL-6. רכיבים אלו יופרשו, ויעבדו יחד על סיבי שריר קיימים שנפגעו ועל תאי הלווין, במעיין סימפוניה של אנאבוליזם שרירי, כאשר כל רכיב משחק תפקיד מכריע שהינו ייחודי רק לו. במקרים רבים, פעולתו של רכיב אחד תתמוך בפעולתו של רכיב אחר, בין אם על ידי הגברת הפרשתו שלו, או הרחקתם של חלבונים המגבילים את פעולתו, או תמיכה באיתותיו על ידי מנגנון קליטה משותף. מבט-על הסוקר את כל האינטראקציות הללו הינו בקנה מידה העולה עשרת מונים על היקפו של מאמר זה, ולמעשה אפילו לא מופה בשלמותו על ידי עולם המדע.




שלב 3: תיקון (Repair)
רקמת השריר המקומית שלכם מופעלת בשלבים 1 ו-2. בשלב 3, ההורמונים וגורמי הגדילה הולכים לעבוד במטרה לסיים את העבודה. מגדירים שלב זה כשלב של פעולה אנאבולית מתמשכת, פעולה המתרחשת בתיווך האפקט המשותף של הורמונים אנאבולים רבים וגורמי גדילה כגון אנדרוגנים, אינסולין, UGF-1, IGF-2, MGF, FGF, HGF, TNF, IL-1, ו-IL-6. זהו הזמן בו תיקון והיפרטרופיה מתרחשים הלכה למעשה בתוך השרירים, כאשר כל רכיב ממלא תפקיד מורכב בתהליך. אסור לשכוח, לעומת, שכל אשר הוביל אותנו לנקודה זו עד כה (הפעולות בשלבים 1 ו-2) עדיין הוא שקובע כמה חזקה תהיה תגובת הגדילה, על ידי התאמת צפיפות הרצפטורים ורמות הפרשת ההורמונים וגורמי הגדילה. במהלך השלב השלישי, גדילה ותיקון הרקמה יעברו תהליכים סופיים בסיועם של ההורמונים וגורמי הגדילה.



כורכים הכל יחדיו
אז זה, על רגל אחת, מה שמתרחש בגופנו מהרגע שאנו מרימים את המקולת בחדר הכושר, ועד לרגע בו אנו מתהדרים במסת שריר גדולה יותר. אם המתואר למעלה מבלבל אתכם, זה אינו בכדי. למעשה, כל התהליך של גדילת שרירי השלד מצליח לבלבל מדענים במשך עשרות שנים, וללא כל ספק ימשיך לעשות כן במשך עשרות שנים נוספות. ישנן עדיין תלאות רבות שניאלץ לעבור, בטרם נוכל להסביר את תהליך ההיפרטרופיה בבני אדם במלואו. אך כפי שניתן לראות, כבר עברנו כברת דרך ארוכה. בתקופתו של לארי סקוט, מדענים רק למדו לראשונה שאנו נעזרים בתאי לווין בכדי לבנות שריר. 40 שנה מאוחר יותר, זיהינו ואנו אף עורכים ניסויים בעשרות גורמי גדילה שאפילו את שמם לא ידעו אז. זו תקופה חדשה, ולמרות שאין בידנו את כל התשובות, אנו יודעים לשפר את הביצועים האנושיים בדרכים חדשות, רבות ומרגשות. אך אל תטעו באשר לכוונותיו של מאמר זה, מטרתו אינו לתת מפה שימושית לתהליך האנאבולי כולו.
מטרתו הינה פשוט לפקוח את עיניכם באשר למורכבותו האמיתית של האנאבוליזם..