אינסולין הוא הורמון אנאבולי ואנטי ליפולטי.
חסינות לאינסולין נוצרת בסדר הבא => כבד => שרירים => שומן, שלא ניתן לשנותו. במאזן היפוקלורי אנו נמצאים במחסור, ככה שאין סכנה שקלוריות "יתקעו" ללא מקום להיכנס אליו ויגרמו לבעיות.
על חסינות תאי השומן לא צריך להסביר יותר מדי, בקצרה; גלוקוז לא יוכל כמעט להאגר כשומן, ובעיקר, האפקט של האינסולין על האדרנוצפטורים נחלש ומוריד את יכולותיו האנטי ליפולטיות (ובצורה עקיפה פחות פעילות ליפוגנית-ASP). זה מצב יעיל גם בתקופת הירידה בשומן וגם בתקופת העלייה במסה, אך לצערינו, לא ניתן להגיע למצב הנ"ל ללא Full body insulin resistence (בהגזמה => סכרת II). כלומר, שלא נגיע לכך במאזן חיובי.
בקשר לשרירי השלד; קודם כל, שים לב שהחומרים הכי חזקים לירידה בשומן – אפדררין\קלנביוטרול והורמון הגדילה, כולם גורמים לחסינות לאינסולין. יש מחקר אחד שאפילו טוען כי הסיבה שהורמון הגדילה כלכך אנטי קטבולי לשרירים, היא בגלל אותו ניוד ופירוק גבוה של שומן - תנגודת לאינסולין.
בעיות בפירוק וניוד שומן, בנוסף לניצול נמוך של שומן\גבוה של פחמימות לאנרגיה יגרמו לחלבונים להשתתף בתהליך (מעגל גלוקוז-אלנין). האפקט האנטיקטבולי הרציני שחסינות לאינסולין בשרירי השלד תפיק, הוא אי יכולת לנצל גלוקוז (וחלבונים) לאנרגיה במעגל גלוקוז-אלנין. בעצם על ידי הגברת ניצול השומן בשרירים ומניעת כניסתו של הגלוקוז. זה פשוט, ככל שנשרוף יותר שומן, ככה הגוף פחות יצטרך להשתמש בגלוקוז וחומצות אמינו כדלק.
גל.
|