מסכים חלקית עם האמירה שלד ידידי.
ברגע שאנחנו כבר מגיעים לעבוד עם משקל כבד אני חושב שעדיף להרגיש אותו בשני החלקים של התנועה ולא רק בעליה, שהתחלתי לדבר עם המאמן שלי (שהוא ממש במקרה רוסי
) על אימוני כוח, פתאום התגלה לי הפרצוף האמיתי שלו, הבנאדם פתח על כל המכון (וטוב שכך), על הצורת עבודה שלהם במיוחד בחזה, על הטיפוסים שמקפיצים, על הילדים שמגיעים לחצי תנועה ועולים חזרה למעלה, ושאר ירקות, זה היה לי מוזר כי הוא אף פעם לא העיר לאנשים על הצורת עבודה שלהם, אלא אם כן ביקשו את עצתו.
מה שלקחתי ממנו היה הירידה של המוט לעבר החזה והעצירה הזאת למטה, אפילו אם זה לחצי שניה, מוזר שבפעמים שעשיתי כך הרגשתי את החזה -עובד-, בשונה מההקפצות לסוגיהן.
כמו שריפטו ידידנו משכבר הימים נוהג ללגלג על אלו שלא נכנסים מתחת למוט (כי זה מסוכן לברכיים), או לא עושים דדליפט (כי זה מסוכן לגב תחתון), אותו הדבר לגבי אלה המתעקשים להקפיץ את המוט או לא לרדת לטווח מלא (שאותם באמת צריך לסקול באבנים), ומפחדים מהירידה האיטית הזאת והשהות של שניה למטה, מסיבה אחת - כי שיטה הזו היא האינדיקציה הטובה ביותר ע"מ למדוד כוח בפלג גוף עליון ומי מאיתנו רוצה להתבזות בהורדת פלטה אחרי שהמשקל על המוט רחוק מדיי וגבוהה מדיי בשביל לקחת אותו אחורה.
נדמה לי שרק אני מוכן לספוג שוב ושוב מכות באגו רק על מנת להגיע לטכניקה הטובה ביותר שאפשר (לפחות במכון הקלוקל שאני מתאמן בו).