איגור, אני ממש לא רוצה.
מבחינתי זה ברמה של לשחק בקקי. הוא אומר אני אומר כולם אומרים. זה ממש לא משנה.
בסוף היום אני חושב שכל בנאדם מסתכל על עצמו במראה אחרי אימון ויודע מה הוא שווה, לא רק בגלל איך שהוא נראה (כי על זה הרבה דברים יכולים להשפיע) אלה בעיקר בגלל כמה שהוא מתאמץ, כמה שהוא דוחף את עצמו, כמה שהוא מתקדם ומתפתח, לא רק בגוף, אלה גם בנפש.
יצאתי פעם לשחק עם הכלב של השותף שלי בפארק ליד הבית וגרתי במושבה ככה שהיה הרבה מרחב.
אחלה אימון אירובי, שנינו רודפים אחד אחרי השני, אני זורק לו כדור, הוא תופס ובורח וככה איזה חצי שעה. פתאום בזמן שאני מנסה להתנשם ולהתנשף, עומד מזיע כולי, אני תופס שבמרחק של 100 מטר עומד בנאדם עם חצובת הליכה כזו שמחזיקים בשני הידיים ומסתכל עליי. ברגע שהוא קלט שאני רואה אותו מסתכל עליי הוא הסתובב והמשיך לעלות את העלייה. כל צד לקח לו משהו כמו חצי דקה.
הדבר הזה שבר אותי. הוא היה מבוגר, נכה והוא עלה את העלייה הזאת צד צד, עלייה של חצי קילומטר.
הרגע הזה נחרט בזכרוני. בכלל תמיד כשאני רואה אנשים נכים משהו בי זז טיפה. נורא קשה לי לחשוב על זה שמישהו לא יכול לבצע פעולות שאני רואה כברורות מאליו, ללכת, לרוץ, לשחות, לקפוץ. אני כל כך שמח שאני יכול לעשות את אלו.
אבל אני נסחף, מה שאני מנסה להגיד זה שאם יש מישהו שרוצה לגרום לאחרים לחשוב שהוא שווה יותר, סבבה. יכול להיות שזה נכון, יכול להיות שזה לא. אני לא רוצה להתעצבן ולכעוס בגלל זה, אני לא רוצה להגרר למריבות של כיתה א'. פשוט לא שווה את זה. לא רוצה לשפוט אחרים ולא רוצה שישפטו אותי.
אני אוהב לשפוט את עצמי.
__________________
I Squat Therefore I Am
|