| Antonator1 |
25-11-08 19:11 |
ניגרי צודק, בלי קשר לפורום - בענף הזה קשה מאד לשמור על מוטיבציה וחשק יותר משנתיים-שלוש. ברור שהרבה מאד מתאמנים עוברים את התקופה הזאת אבל מנסיון, התחושה עכשיו ובכלל אחי הרבה זמן בכל תחום היא של ירידה בחשק, ירידה ברמת ההתעניינות והשתנות של סדרי עדיפויות. מכיוון שזה ספורט שהעיסוק בו קצת פחות מעניין ומלהיב והרבה יותר קשה ותובעני מהרבה ענפים אחרים, זה ממש קשה לשמור על אותו ווליום של השקעה אחרי תקופה ארוכה. למרות שאני מצליח לשמור על רמת השקעה יחסית מכובדת לדעתי גם עכשיו, אי אפשר להכחיש שאני לא עושה את זה עם אותו החשק ואותה התשוקה כמו בחודשים הראשונים. בגלל זה הרבה הכרזות גרנדיוזיות של חברה' צעירים פה על כיבוש הרים וגבעות בעתיד כאשר הם רק התחילו את דרכם בספורט נשמעות לי מגוחכות כי כולנו היינו שם, כולנו ראינו את עצמנו בפסגה ולאט לאט הבנו שזה הופך ליותר קשה ומתסכל עם הזמן. זה לא תחום שבו אפשר להתקדם כל הזמן באותה מהירות והוא תלוי בהרבה גורמים שתמיד צריך לחבר את כולם. בהתחלה, כשהגוף טופח כמו מנה חמה באדים ולא יודעים איך להתאמן או לאכול אז עושים את זה כמו שהגוף אומר וכמו שבא לנו.
זה לדעתי מה שארבל ניסה להעביר - בכללי בגלל סיבות מוצדקות אפשר לפספס אימון או ארוחה. אבל להקשיב תמיד לגוף זה לא יעיל כי אם אני הייתי מקשיב לגוף הייתי מפיל את המוט ארצה בשניה שהסקוואט היה נהיה קצת קשה, עושה פרפר עם 40 קילו במקום לחיצות חזה כבדות ולא הייתי עובד לכשל. הגוף שלנו מסוגל ליותר ממה שאנחנו חושבים בדרך כלל, זה הקטע - אף אחד לא אמר שצריך לקרוע אותו לגזרים עד למצב של קריסת מערכות, אבל רצוי להלום בו קצת יותר חזק ממה שהוא רגיל אליו וממה שהמוח והשגרה מחנכים אותו אליו.
שורה תחתונה - הגוף אומר להפסיק כשכואב, הגוף והמוח לא אוהבים כשכואב. אם מקשיבים להם נמנעים מכאב לחלוטין. אבל בשביל להתקדם צריך לעמוד בהרבה כאב - אין מה לעשות, זאת האמת המרה.
|
